ירושלים של זהב

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה זה היה במקלחת. מאיר אריאל תמיד נוגע לי בנקודות עמוקות בנפש. הייתי בערך חודש וחצי אחרי המוות של אבא שלי והייתי במצב על הפנים. למה אני נזכרת בזה רק עכשיו? אין לדעת. בעצם אולי זה מהקריאה של הבלוגים של האחרים שחלקם מוצלחים יותר ומוצלחים פחות וכל אחד מהם אומר בסאבטקסט "תקשיבו לי, אני בנאדם כמו כולם". ואולי זאת המטאפורה לכל עולם הבדסמ, כל אדם פה צועק את מה שחסר לו. חסר לו שקט, דורש שקט בתור נשלט. חסר לו אהבה ללא תנאי, דורש אהבה ללא תנאי. ואני? מה חסר לי? חסר לי הקשבה, אני יודעת. חסר לי התמסרות כלפיי. וחסר לי הכאב הזה בגוף שמשתיק את כל המחשבות. מה חסר לי?