אני לא חושבת שכתבתי עד עכשיו בבלוג שלי שיש לי לקות שמיעה. זה מעניין, כי זה חלק די משמעותי מחיי היום יום שלי.
אז נולדתי עם לקות שמיעה די משמעותית. לא דיברתי עד גיל שלוש, ככה אבחנו אותי. קטע משעשע זה שהתחלתי לדבר בגיל שלוש וחצי ולקרוא בגיל ארבע.
אמא שלי בחרה לגדל אותי בעולם של השומעים, לא הייתי בשום קבוצה חברתית של לקויי שמיעה וחרשים. יש לזה יתרונות ברורים וגם חסרונות ברורים.
טוב בכלל רציתי לכתוב פוסט על איך הלקות שמיעה שלי מתבטאת בסשנים שאני מעבירה. אבל אני כל כך לא מרוכזת, אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר תשע שעות לסירוגין. בכלל מה שבא לי זה שהצעצוע שלי תבוא אליי ואני אוכל לנשנש אותה. אני אוהבת את זה שהיא כל כך רוצה לשמח אותי. קיבלתי מייל נוראי השבוע והייתי עצובה בטירוף. כאילו, עצובה בקטע שלא התחשק לי לקום מהמיטה. אז כתבתי לה שאני רוצה לתת לה משימה מרחוק. ביקשתי ממנה לכתוב עשר תכונות בי שבגללן היא אוהבת להיות הצעצוע שלי 🥺
זה היה כל כך מקסים הרשימה שהיא רשמה. היא כתבה נגיד שאני שומרת על הפחד תוך כדי הסשן ומקלילה בו זמנית. זה באמת מתאר את איך שאני מתנהגת בסשן. מצד אחד אני דואגת לקחת לקצה אבל מצד שני חשוב לי לא לזרוק לתהום. בדסמ זה לא משהו שלוקחים בקלות ראש. זה יכול להיות דיני נפשות.
אני לא צריכה פואנטה, שימו לי פעמוןןןןןן
