כולם חושבים שאני בדיוק כמו כולם. לפעמים גם אני חושבת את זה. ואז אני פתאום מוצאת את עצמי לבד בבית קברות באמצע שום מקום בלי שום תאורה בשתיים עשרה בלילה. אני אוהבת לשוטט באמצע הלילה ולראות לאן הרגליים שלי ייקחו אותי הפעם. אתמול בלילה אחרי ריב ענקי עם החבר שלי יצאתי בסערה מהבית של אמא שלי בלי פלאפון אפילו. אחרי כמה שיטוטים אקראיים ראיתי שאני קרובה לבית הקברות והחלטתי לשבת שם על ספסל. בטוח לא יציקו לי שם. אחרי כמה זמן הופיעה דמות וצעדה אל קבר שהיה ליד הספסל שעליו ישבתי. זאת הייתה אישה צעירה, באיזור גיל 27. היא לבשה טי שירט, שורט וכפכפים והייתה מקועקעת בכל שרוול ימין. ביד שלה היה בקבוק ליטר וחצי מלא במים וביד השנייה פלאפון ומפתחות לרכב. היא נעמדה אל מול הקבר והניחה את הבקבוק על קבר אחד מימין. היא לקחה אבן אחת מהקבר וצעדה שני צעדים אל הספסל. הדליקה את הפנס בפלאפון וסידרה את הפלאפון כך שיאיר לה את הקבר. היא השירה מבט ישירות לעיניי ושאלה: "סליחה את יכולה בבקשה לשמור לי על המפתחות?". הנהנתי ושלחתי את היד קדימה כמוכת כישוף. היא הנהנה וחזרה אל הקבר. בהתחלה היא הורידה את כל האבנים. כל אבן קיבלה את התור שלה. לאחר מכן היא העבירה את היד שלה על המצבה וענן של אבק נראה בבירור. לבסוף היא לקחה את הבקבוק, שפכה קצת בחלק העליון ושפשפה עם היד. לאט לאט עברה עם המים על כל המצבה ולבסוף שפכה את כל המים מלמעלה ועד למטה. אנחה יצאה מפיה והיא התיישבה על הקבר שלימין הקבר השטוף. "סעמק, אני מנקה אבן שמכסה עצמות נרקבות. כמה פתטי זה אה אבא?". הרגשתי כאילו נגלה אליי חלק בעולם שלא ראיתי עד עכשיו, ניסיתי לנשום כמה שפחות ולקלוט כמה שיותר. "אתה יודע? אני מפחדת מהנסיעה הזאת.". היא הסתכלה ישירות למצבה. היה נדמה לי שרק היא והקבר של אבא שלה קיימים. "זאת תהיה שנה ראשונה שאני לא אהיה בארץ באזכרה שלך.". היא מרימה את המבט והעיניים שלה ננעצות בי. אני מרגישה איך עור הפנים שלי מאדים. היא קמה, טופחת בידיה בצדדי הגוף, מתקרבת אליי ומבקשת את המפתחות. בדממה אני מושיטה אליה את היד. היא לוקחת את המפתחות, הבקבוק, סוגרת את הפנס של הפלאפון והולכת. אני נשארת עוד חמש דקות ומנסה להבין מה קרה פה עכשיו וחוזרת הביתה גם. כנראה שאני לא כמו כולם.
זה חלק מספר שאני כותבת. מדובר ביומן של אחת מהגיבורות של הספר. אשמח לשמוע פידבקים אם יש.
