ירושלים של זהב

אז עברו שבועיים מאז שנחתתי מהודו בחזרה לארץ. אחרי הסוף שבוע של השמחות שעברתי עכשיו פתאום חשבתי לעצמי שאני עדיין בנחיתה מהקצב של הודו. זה התחיל ביום שישי כשהלכתי למשחק חוץ של הפועל. עם שתי הארכות! לא אחת! שתיים! אני צרודה עד עכשיו ₪#@*&%. אחרי המשחק נסעתי אל חברה טובה שנשלט שלה היה גם בסופש. אחרי ארוחת הערב הגיע השולט שאני משחקת איתו בתור נשלטת. זה הולך לכיוון טוב לדעתי כי אנחנו יודעים לדבר עמוק מצד אחד ולהתנהג כמו מפגרים מצד שני. נניח היום שטפתי כלים. תגידו פעולה יומיומית. היה כל כך כיף כי הרגשתי כל כך בטוחה שהרשתי לעצמי להתבראט כאילו אין מחר. זה קצת מצחיק כי בתור שולטת אין לי טיפת סבלנות לבראטים. כאילו, אני מסוגלת להעמיד אותם במקום אבל זה לא מעניין אותי. בכל מקרה מה באתי לספר לכם? באתי לספר שאני עדיין לא נחתתי סופית. הזמנים היחידים שאני מרגישה שנחתתי הם או במשחקים של הפועל או בסשנים או אצל הפסיכולוגית שלי. גאד כמה חומר לשיחה יש לי ליום שלישי הצילו.