קודם כל אני חייבת להגיד איזה הערה כללית שאני שמחה שנפרץ לי מחסום הכתיבה לגבי פוסטים בבלוג. מודה שהתגעגעתי.
המחשבה שמלווה אותי לאחרונה כשאני חושבת על הקשרים שלי בעולם הבדסמ היא שלפעמים כל מה שחסר נמצא לנו ממש מתחת לאף. אפשר לראות את זה בסיפור של אדון ג'ילדה החמוד שלדעתי אני מכירה אותו בסביבות שנה ואף פעם לא חשבתי שיש לאיפה לקדם את מערכת היחסים בינינו. כאילו, הוא חבר טוב ותמיד חיבבתי אותו אבל לא הרגשתי שיש בינינו את הניצוץ שדורש להמשיך יותר עמוק.
יש איזו קלישאה שאמרו לי אחרי כל פרידה. "כל סיום של מערכת יחסים מלמד אותך לדייק את מערכת היחסים הבאה שלך". אני שונאת קלישאות. לא בגלל שהן לא נכונות. כל הקטע הוא שקלישאות נכונות, לכן משתמשים בהן בלי הפסקה.
מי שעוקב אחריי במשך תקופה ארוכה בוודאי זוכר שהתחלתי בתור נשלטת די חסרת מעצורים. בתחילת דרכי בכלוב די אמרתי כן לכל דבר שהציעו לי. לא הבנתי את זה אז אבל צברתי כמות לא רעה של טראומות מהמפגשים ההם. אני חושבת שזה היה באפריל 21, לפני כמעט שנתיים שהבנתי שהנשלטת שבי נכנסה לתרדמת חורף. אני ממש זוכרת איפה הייתי כשהאסימון נפל לי. אולי אפילו כתבתי את זה בהודעה לחברים, לא זוכרת. ממש עברתי כל המסלול של הסוגריים. בהתחלה (נשלטת), אחרי זה (מתחלפת), אז (אחרת) ובסוף (שולטת). היום אין לי סוגריים כי אני לא רוצה להכניס את עצמי לתבנית ידועה מראש. יש בי יותר משולטת או נשלטת או כל הגדרה אחרת שתדחפו לי.
מאז שהתחלתי לצאת עם מי שהיום הוא האקס שלי התחלתי להרשות לעצמי להתמודד מול החוויות ההן. נניח ה"סשן" הראשון שהיום אני יודעת ומסוגלת להגיד שזה היה ניסיון אונס. גם חזרתי לחוות כל מיני סשנים של כאב, בעיקר קאטינג. עם הזמן ההגנות התחילו לנשור להן וממש לפני שטסתי להודו חוויתי סשן מול השולט שאני משחקת איתו. זה היה ברור לשנינו שיש איזה מקום לחקור את האינטראקציה הבדסמית בינינו. כשחזרתי לארץ לא חזרתי לאותה סיטואציה שעזבתי וחשבתי שאולי זה לא יקרה.
משהו מאוד משמעותי שקרה לי בהודו הוא העובדה שמצאתי את המרכז הפנימי שלי. אני ממש לא ממהרת לחוות ולעשות ולהיות בכל מקום. זה מתבטא בכל התחומים בחיים שלי.
הסיבה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה היא שאני מרגישה שאני מקלפת את עצמי לאט לאט. אני באמת קצת בצל נראה לי. אם לוקחים אותי במינון גבוה אז יש סיכון לדמעות.
אני מרגישה מבורכת על כל האנשים בחיים שלי, אתם יודעים מי אתם❤️
