ושורקה שערה.
זה המשפט שהנשלט שלי אמר שנייה לפני שהוא הוציא את הפלאפון וצילם את התמונה הזאת. הלכתי עכשיו לגוגל כדי לברר מה ההמשך של השיר כי כמובן שיעל לא זוכרת מילים לשירים וזה הולך ככה:
"בעינכם היא פרוצה
ובעיני היא ברה."
זה התחבר לי למקום שבו אני צריכה למתן את ההתנהגות שלי בציבור. נניח אתמול ישבנו באיזה מקום מדהים בחיפה ושתיתי די הרבה. אמרתי לאדון ג'ילדה שאני ממש מתאפקת לא להניח עליו רגליים. הוא ענה שאם היינו שנינו בני 16 אז זה היה לגיטימי. ספויילר, אנחנו לא.
זאת כבר פעם שנייה שאני אצלו בדירה למשך הסופש. זה מסתדר טוב עם המגבלות בלוז ובמגורים של שנינו. ביום חמישי סיימתי לעבוד בעשר בלילה וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי. כמעט ולא דיברנו על זה מאז שביקשתי כי אני לא מרגישה צורך לתזכר אותו. התקשורת היחידה שלנו בנושא הייתה שהוא ווידא מולי ביום חמישי בצהריים את השעה והכתובת המדויקים.
כשהתארגנתי לקראת הסופש דאגתי להכניס לתוך התיק בגד ים. בתור אחת שאוהבת את ירושלים יש לה חיסרון אחד ברור. היא לא ליד ים.
בכל מקרה, אחד מהיסודות שחשובים לי בנשלט זה שירותיות. כמובן, ברמה שלא פוגעת בחיים האישיים שלו וכל זה. הג'ילדה קורא לזה "חשוב לי שתרגישי שמחה". אני לוקחת יחסית לאט את מערכת היחסים בינינו. באופן כללי אני חושבת שלמדתי לקחת דברים לאט. אני חושבת שזה אחד מהדברים שיש להם פוטנציאל בינינו. הניצול הזה. אני אוהבת כשעושים בשבילי דברים רק כי אמרתי שזה משמח אותי. אם זה לנסוע שעה פלוס הלוך ועוד שעה פלוס חזור רק בשביל שאני אגיע בנוחות אליו. אם זה להכין לי ארוחת בוקר לפי הוראות מדויקות שלי. אם זה לשמוע שבא לי לאכול פירות ים ולקחת אותי למקום שבאמת יודע מה הוא עושה.
סייד נוט, אתמול אכלתי סרטנים בפעם הראשונה בחיי וזה כל כך טעים הצילו.
אז היי, אני יעל, ואני חושבת שמצאתי איזה חלק בפאזל של מה שאני צריכה בחיים.
