ישבתי מקודם וכתבתי איזה רבע שעה על ה24 שעות המהממות שהיו לי מיום שבת בערב עד יום ראשון בערב. ואז פשוט מחקתי את הכל כי לא התחשק לי לשתף אף אחד במה שהיה. זה מוזר לי. אחד המוטיבים העיקריים שאפשר לראות בבלוג שלי זה רמת חשיפה די גבוהה. בגדול אני כתבתי את כל מה שקרה לי בחיים. טוב, זה לא לגמרי מדויק. פיזית אי אפשר לכתוב כל מה שקורה בחיים וגם תמיד השארתי לעצמי קצת בסוד.
בכל מקרה, אני תוהה לעצמי למה אני לא רוצה/מסוגלת לכתוב על מה שהיה לי. זה לא שלא קרו דברים כיפיים. כי אוהו, היה כיף. וזה לא שלא קרו דברים משמעותיים כי בכל פעם שאני נמצאת בסיטואציה הזאת במקום ה"נשלט" מולו אני מרגישה שאני מקלפת מעצמי עוד שכבה. אולי אני מתבגרת לא עלינו. האמת שההבנה שאני כבר לא ילדה די נוחתת עליי בזמן שעובר עליי מאז הודו. כמות הדברים שסידרתי לעצמי והצורה הרגועה והמסודרת שהתמודדתי עם מנהלות כאלה ואחרות זה די מדהים. כאילו, יש לי סטודנטית שאני מקבלת באופן די קבוע ובכל פעם אני מופתעת מזה שברור לי שמגיע לי הסכומים שהיא משלמת לי.
קיבלתי לפני כמה זמן משימה לכתוב מתי שאני רוצה דברים ומתביישת להגיד שאני רוצה. אז הנה - אני רוצה להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת ושאכפת להם ממני. היופי הוא שזה כבר קורה.
