התחלתי סדרת הרצאות הערב שמעביר פרופ' מאיר בוזגלו. הסדרה די מתאימה למה שקורה ברחובות בימים אלו. בגדול דיברנו על החשיבות של איזון. הוא שאל אותנו אם הייתה פעם אחת ששינינו את דעתנו ואני חשבתי על הזמן שחזרתי בשאלה. הייתי מהדתלשים המעצבנים האלה שלא מוכנים לשמוע מילה על יהדות. אחותי הקטנה אהבה להקשיב לישי ריבו וזה הטריף לי את הצורה כל פעם מחדש. מבחינתי שכולם לא יהיו דתיים, לא הייתי מסוגלת לראות שום דבר יפה בדת. גם תמיד כשהייתי מציגה את עצמי הזהות הדתלשית שלי הייתה ממוקמת די גבוה. בשיחה שהייתה היום הפרופסור הסביר שזה בדיוק להיות פנאט, מי שהתפקח פעם אחת בלבד. 'ראה את האור'. דמות פנאטית היא דמות שטוחה בעיניי. מה שצריך לקרות זה בירור אמיתי ולא רק בירור של עובדות. בירור של האידאולוגיה האמיתית ומה באמת מניע אותי מבפנים.
אחת התכונות שחשובות לי באנשים שנמצאים סביבי היא היכולת לנהל דיון ממקום של עוצמה. בלי סילוף עובדות ובלי דמגוגיה של שיח רגשות. לרגשות יש מקום חשוב אבל כשהם מהווים את מרכז השיח יש חלק חשוב מאוד שהולך לאיבוד. אני כותבת את זה ואני תוהה לעצמי כמה אנשים בכלל ירצו להקשיב למה שאני רוצה להגיד. אני רואה שיח מתגונן ופוצע משני הצדדים וזה כואב לי. אני גם בכלל לא אופטימית לגבי היכולת שלנו כציבור לנהל שיח ברמה הזאת. כמה אנשים יש שמבינים שהבעיה שלנו נעוצה בפשטנות הנוראית של העובדות הציבוריות.
וזה בלי שהבאתי דוגמאות לסילוף של עובדות שמבוצע על ידי אנשי אקדמיה. מסתבר שלאורך השנים משנות השבעים ועד ימינו יש מחקרים שמבססים את העובדה ששיפוט תמיד מוטה לפי המוצא וכל מיני נתונים דמוגרפיים כאלה ואחרים של השופטים. ויש מנהל מכון מחקר ששכחתי את שמו שאמר שברגע שיהיו שופטים מקצועיים לא תהיה בעיה של הטיה. זה פשוט שקר גס.
ככל שהזמן עובר אני מרגישה שהסיכוי שלנו לבצע את הבירור הזה קטן.
אין פואנטה היום, גם ריקודים אין.
