ירושלים של זהב

ביום שישי התחלתי לראות דירות. הגעתי למסקנה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב את הבית של אמא שלי. חיפוש דירה זה לא תהליך קל אבל יש לי מוטיבציה. אני רוצה לארח אנשים אצלי ולא להתארח כל הזמן. אני מאוד אסירת תודה על החברים שיש לי שתמיד שם בשבילי ודואגים לעזור במנהלות הלא פשוטות של החיים. 

אחד מהמנטרות שעוברות לי בראש ביומיים האחרונים זה "מי זונה טובה?". ה' שואלת אותי את השאלה הזאת ואני תמיד עונה שאני, אני זונה טובה.  משהו העמיק במערכת היחסים הזאת. אני בעיקר מרגישה בטוחה שם. אני יכולה להיות במקום המתמסר והנמוך וישמרו עליי. 

אז אחד מהדברים שנותנים לי את הכוח להמשיך ולחפש את הדירה הנכונה זה המחשבה על לארח את ה' ואת בת הזוג שלה. פעם בת הזוג אמרה לי שאוכל זאת שפת האהבה שלה. זאת אומרת שהיא מאכילה את האנשים שהיא אוהבת. כשאני חושבת על זה לעומק אז נראה לי שגם אצלי אוכל זאת שפת האהבה שלי. בכל פעם שהיינו מסיימים מחצית ומקבלים תעודות אז אמא שלו הייתה לוקחת את כל הילדים לבית קפה קרוב לבית כדי לחגוג את התעודות. רק אחרי האוכל היינו חוזרים הביתה והיא הייתה פותחת את התעודות ומעירה את הערותיה. גדלתי בבית שדרש ממני להיות תמיד הכי טובה שאני יכולה להיות. פעם בכיתה ו' קיבלתי איזה 85 במבחן במתמטיקה ואבא שלי התעצבן עליי. אמרתי לו שיש ילדים בכיתה שקיבלו נכשל ומה הוא בכלל מתעצבן. הוא הסתכל עליי ואמר לי "זה בכלל לא מעניין אותי הילדים האחרים. את מסוגלת לקבל 100 ולא קיבלת 100. יכול להיות שה50 של הילדים ההם זה המקסימום שלהם, ה85 הזה זה ממש לא המקסימום שלך". 

אני מנסה לחשוב מה הפואנטה כאן. אולי שאני פשוט רוצה להיות הכי טובה במה שאני בוחרת לעשות, נראה.

רק אור ואהבה❤️

נ.ב. אני ממש מחכה ליום שבת והולך להיות ממש כיף.