יש לי קטע שאני קוראת לפוסטים שלי "על ******" כשאני במוד של חקירה עצמית. זה בהשראה של הספר המחריד והמדהים של ז'וז'ה סראמאגו "על העיוורון". למי שלא קרא אני ממליצה לא לקרוא. קראתי אותו בתיכון והוא גרם ללילות לבנים. מה שכן, התובנות שהגעתי אליהן מגדירות את מי שאני היום.
היום הייתה לי חוויה קשה בטירוף. קיבלתי את הבגדים שהזמנתי משיין ובאתי למדוד אותם ולצלם לגברת ה'. לבשתי את הסט הראשון והרגשתי כל כך מכוערת שכל מה שרציתי היה לשים לעצמי שק על הראש ולקבור את עצמי מרוב בושה. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, בטח שלא לצלם ובטח שלא לשלוח את זה לה'.
מצאתי לעצמי איזה פתרון ביניים ושלחתי תמונה לחברה טובה שאני סומכת על דעתה. אחרי התגובה שלה הצלחתי לשלוח תמונה אחת לה'. זה מעצבן אותי לקלוט כל פעם כמה שדימוי הגוף שלי נמוך. אני בכל פעם נלחמת בזה מחדש ויש לי מזל שיש לי אנשים טובים מסביבי שעוזרים לי אבל זה היה יכול להיות נחמד אם לא הייתי צריכה אותם.
רק אור ואהבה❤️
נ.ב.1 אתמול כשקיבלת רשות לגמור חשבתי על כל מני אלמנטים של השפלה שכללו ביזאר קל ונראה לי שעברתי התניה קטנה בשביל להתחרמן דווקא מהדברים האלה.
נ.ב.2 אל תשאלו למה אבל אני כנראה שלא אשרוד את המפגש הבא שלי עם ה'. מציעה להגיד עליי קדיש מראש.
