אתמול קרה משהו שלא קרה לי אף פעם. אני מאוד מאוד חרמנית בימים האחרונים והאמת היא שלא מגיע לי לגמור. חוץ מזה גם התחלתי לצאת מהקונכייה של הדיכאון בימים האחרונים. שכחתי כמה שזה קשה. תמיד אומרים שזה הרבה יותר קשה לבנות מלא לשבור מלכתחילה.
אתמול קיבלתי רשות לגעת בעצמי אבל לא לגמור. גמרתי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאולי לא חייבים לספר להלן. די מהר התאפסתי על עצמי וסיפרתי אבל די ברור לי למה לא רציתי לספר. לא כי פחדתי מהעונש. התאכזבתי מעצמי ולא רציתי שהלן תדע.
אני מצליחה לתפקד הרבה יותר טוב בימים האחרונים. אני עכשיו מנקה את הבית שלי אחרי כמה שבועות של הזנחה. הוא כבר מתחיל להיראות יותר טוב. תופעת לוואי של היציאה מהדיכאון היא שאני מקבלת את הרגשות שלי בחזרה. זה לא קל להתמודד עם כעס ועצב בו זמנית ובטח כשלא קרה משהו שמצדיק אותם.
(אני מרגישה שאני בן אדם רע שאני לא בוכה על כל חייל שמת בעזה אבל נראה לי שלא הייתי מצליחה לתפקד אחרת)
אור ואהבה ❤️