רציתי לכתוב שני פוסטים שונים וכל הזמן לא עלתה לי המוזה אז תקבלו פוסט שלישי.
יש לי רשימה קבועה של בלוגים שאני קוראת והשבוע היה בלוג שדיבר על תחושת אסירות התודה שמרגישים בזמן של הספייס. אני יכולה להגיד שמהצד שלי אני באמת מרגישה שאני מקבלת הרבה יותר מדי ממערכת היחסים עם הלן וכמעט שלא נותנת. (אני יודעת באופן אובייקטיבי שזה לא נכון, זה לא משנה את התחושות). התחושה הזאת שיש לי קרקע בטוחה להתרסק עליה היא תחושה שלא הייתה לי באף אחת ממערכות היחסים הקודמות שלי. יותר מזה, כשאני מסתכלת על התהליכים שעברתי במערכת היחסים הזאת אני בשוק.
זה די מטורף כשמסתכלים על כל ההישגים שלי בזמן הזה. קודם כל אני מסוגלת להרגיש בנוח על הברכיים. לא אני לא מתכוונת לכאבים של הברכיים למרות שזה נהיה קל יותר עם הזמן. אני מתכוונת לנוחות שאני פשוט מחליקה לשם, למטה.
ההבנה שאני מרגישה בטוחה במקום שלי. הלן שאל אותי היום אם אני מקנאה במשהו ובאמת שלא קינאתי. זה גרם לי לחשוב. הייתי חושבת שהייתי יכולה לקנא. אני בן אדם שמאוד שמח ממה שיש לו ואני לא לוקחת יותר ממה שאני מסוגלת ללעוס.
כתבתי מלא פעמים על ההצלחה של הלן ושלי בתחום של האוראלי והאנאלי אז אני לא אחפור על זה עוד פעם חוץ מדבר אחד. אני לא לוקחת שום דבר שקשור לטראומות עבר שלי כמובן מאליו.
נזכרתי עכשיו שדיברתי מתישהו עם הפסיכולוגית שלי על הקטע שאני מתמודדת מול הטראומות שלי בעזרת הלן והיא אמרה שהלן עושה לי טיפול בחשיפה. מה שנכון תכלס.
אז אין קוהרנטיות לפוסט אבל יש לי משהו שחשוב לי לכתוב. אני אף פעם לא יודעת אם הלן מבין עד כמה אני אסירת תודה על כל השקט והרוגע והקרקוע שהוא נותן לי.
נ.ב. אני מחלימה ממש יפה, עוד קשה לי לקפוץ במקום אבל נראה לי שאני יכולה לחזור לקבל אימפקט בתחת. נראה.