טריגר אובדנות
אני לא זוכר הרבה ממנו, כבר עברו אי אלו שנים מאז. היה לו קטע שהוא היה מחייך ברגעים הכי לא קשורים בטירונות ומסדר לכולנו ריצה חסרת תועלת אל מעבר הרי החושך.
"מחלקה שתיים מוזמנים להגיד תודה לאביצור על 50 שכיבות סמיכה"
איזה טרלול זה היה באמאשלי. אחרי שסיימנו איכשהו טירונות ואימון מתקדם עלינו לקו בחטמר יהודה. הלילות בחברון קרים אחושרמוטה. אביצור תמיד היה דואג להביא איתו קצת צ'וקולוקים באפוד. פעם שאלתי אותו מאיפה הוא משיק כל כך הרבה צ'וקולוקים. הוא רק חייך ושתק.
אף פעם לא היינו מהחיילים שנועדו לפיקוד. עשינו את מה שצריך והמשכנו הלאה. באמצע הקו אריאל שרון עלה להר הבית. זה בלגן את כל האירוע. יריות על מכוניות של אזרחים בכבישים, פיגועי התאבדות - כל הארסנל. אין ישראלי שגדל בירושלים באותן שנים ולא יודע לספר על הפיגוע בקו 18 ועל הפיגוע בסבארו.
היינו בכל המקומות החמים אז. בכל פעם המוות היה טיפה יותר איטי ממנו. אביצור ואני שמרנו אחד על השני. ועדיין היו לו צ'וקולוקים באפוד.
אחרי שהשתחררנו נסענו לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. עשינו את כל הגל. חזרנו לארץ ואני התחלתי לעבוד באבטחה ואביצור עוד חיפש את עצמו. טס למזרח לאיזה שנה וחזר עם ראסטות ומבט אבוד בעיניים.
אני התחלתי ללמוד מנהל עסקים וקצת התרחקתי ממנו עד שיום אחד קיבלתי טלפון.
"קרה משהו לאביצור, בוא מהר"
נכנסתי לאוטו וטסתי לכיוון הבית של המשפחה שלו במכמורת.
הים היה צלול.
