בכל סדנת משחק סוג ז' ידברו מתישהו על סוגי אנשים. יש אנשים שהם אש. הם זזים מהר, הולכים מהר, חיים מהר. אני יסוד אש. זז מהר. חושב מהר.
אביצור יסוד האדמה. תמיד ידעת שלא משנה מה יהיה תמיד יהיה אפשר לסמוך על אביצור. פעם בדרום אמריקה הייתי עסוק בלנסות להעמיס זוג ברזילאיות ואביצור ישב בצד. חייך, שתה בירה גרועה ושתק. אני עם האנגלית השבורה שלי לא הייתי אמור להצליח אבל בנחישות של הידיים שלי הצלחתי לשלוח ידיים ולמשמש את שני הישבנים האלה. כל ישבן היה יותר אלוהי מהשני.
בבוקר אחר כך קמתי בהנגאובר אדיר וראיתי את אביצור מכין לשתי הבנות קפה. הוא עמד ביציבות. הייתה אחת שנעמדה קרוב קרוב אבל לא היה נראה שזה משהו שנוגע בו. התקרבתי לכל האירוע ונתתי צ'אפחה לאביצור.
"אה מיי פרינד, גוד גוד קופי טו ביוטיפול גירל."
אביצור מזג את החלב והביא את שני הספלים לשתי הבנות והסתובב לכיווני.
"אה אחי, אתה בסדר?"
ניפחתי את החזה שלי כמו התרנגול המטומטם שהייתי אז.
"בטח בסדר מה, איזה זיון אדיר היה לי!"
אביצור צחק והסתכל לי בעיניים.
"אחי, אתה התעלפת דקה אחרי שנכנסת איתן למיטה."
החלפתי צבעים כמו זיקית. העפתי מבט לכיוון הברזילאיות ורציתי לקבור את עצמי עמוק עמוק בתוך האדמה. הברזילאיות סיימו את הקפה ונפרדו מאיתנו בנימוס. התיישבתי על הספה בסלון בהלם מוחלט.
"מה התעלפתי, זה אף פעם לא קרה לי"
אביצור התיישב לידי עם כוס תה. מתי לעזאזל הוא הספיק להכין אותה? לקחתי את הכוס ולגמתי לגימות קטנות.
"עזוב אחי למי אכפת, אתה נהנית מאתמול? זה מה שחשוב"
זה לא הוגן שאני יושב על ספסל וצריך לספר לך על זה אביצור. אני מושיט את היד לאדמה ומרגיש אותה. המרקם הוא כמו אביצור. יציב ונוכח.
