ירושלים של זהב

אני אגיד לכם מה מתסכל. העובדה שהחיים שלי השתנו בצורה כל כך משמעותית בהודו מונעת ממני לתעד בכתב את השינוי. אני מתכוונת שיש דברים שאני חושבת עכשיו ושלא חשבתי אותם ואני לא יודעת לבטא במילים למה זה השתנה. 

היה פרק ששמעתי לפני המלחמה על נעמי שמר (קישור למעוניינים בסוף הפוסט). טיילתי אתמול עם אחיין שלי ועברנו ליד הכנסת שהייתה הפגנה קטנה ואז דיברנו על זה והוא הביע את דעתו המאוד נחרצת כי הוא בכיתה ט' והם לא יודעים לדבר בצורה לא נחרצת. עכשיו אני חושבת לעצמי ששכחנו איך לדבר בצורה לא נחרצת. 

איזה שבוע קשה עבר עליי. אני הבנתי כמה עבודה יש לי לעשות עם עצמי ואם אני אהיה כנה אני לא בטוחה שיש לי את הכוח לזה. 

בנימה אופטימית זו נאחל לילה טוב אני מניחה