|
|
|
לפעמים אני תוהה לעצמי מה עוד יכול להיות בחיים האלה. ההד של מי שהייתי אומר לי שעוד יהיו ימים יפים. ואולי זה מספיק. הערפל מתחיל להיעלם ואני, כולנו, מוכנים לצאת החוצה אל העולם.
טריגר אובדנות
***********
היא הגיעה אל המחלקה ביום חמישי. הייתי מאושפזת כבר שבוע והייתי ביום גרוע במיוחד. הזעם בתוכי לא נתן לי לדחוף אותו פנימה וצרחתי אי אילו פעמים אל הריק. בזמן משבצת דינמיקה קבוצתית ראיתי אותה חולפת במסדרון. ידעתי שהיא תיכנס אליי לחדר. הייתי לבד בחדר עם שלוש מיטות. לא טרחתי להיכנס לחדר שלי כי לא רציתי לדבר ולהיות סוציאלית עם אף אחד. קראו לי לדבר ושנעשה חלוקה של מדפים. נכנסתי והצבעתי על מדף יחיד - "בזה אני משתמשת, מוזמנת להשתמש בכל שאר הארון."
היא ישבה על המיטה עם מבט ריק מתוכן. אני מכירה את המבט הזה מבפנים. זה לא סימן טוב כשיש אותו.
ניהלנו שיחה קצרה על השמות של שתינו. היו לה סימנים של אזיקונים על הצוואר והיא הצביעה עליהם וסיפרה לי שהיא ניסתה להתאבד ואחותה הקטנה הצילה אותה. היא לא השתמשה במילה הצילה. בתמורה סיפרתי לה על הפעם ההיא שניסיתי להתאבד בצבא עם הרובה שלי.
אני מתגעגעת אליה. אני לא חושבת עליה כל יום אבל בזמן האחרון היא נמצאת שם יותר. הד של מה שהיה יכול להיות אם היא הייתה מצליחה לשרוד.
אה אליצור, מלא זמן לא דיברנו. כן כן אני יודע שהאישה והילדים זה סיבה טובה. לא בטוח שאני רוצה להשתמש בתירוץ הזה. תמיד סביב נובמבר אני נזכר בחיוך שלך. היית החייל הכי פעור בפלגה. המזל היה שכולם אהבו אותך. כן זה אליצור, האהבל המושלם. ואולי בכלל לא היית אהבל. עם הנחישות להצליח יחד עם כולם.
המסלול היה קשה, לי במיוחד. בטירונות יחידה ראיתי אותך באחת מההקפצות של הלילה. ירד גשם מטורף וזחלנו הלוך חזור כמו שפוטים של הסמל. כולם היו עם מבט של סבל טהור ורק אתה חייכת. אני זוכר שכעסתי. מה נסגר איתך אתה לא מבין כמה זה נורא ואיום? הבוץ נכנס לכל המקומות האפשריים. גם כאלה שלא ידעתם שאפשר. אחרי כמה ימים היה זמן חסד וישבנו ביחד ושאלתי אותך על הלילה ההוא.
"למה חייכת?"
חייכת את החיוך המושלם. "כי אני חי, ואם אני חי אני יכול לעשות טוב בעולם."
זה לא הסוף שהיה מגיע לך אליצור. איפה החיוך שלך?
