אני יוצאת מהמעלית ומתקדמת לדירה. הידיים שלי מלאות בקניות ובקושי רב אני מצליחה לשלוף את המפתח מהתיק. כשאני מרימה את הראש אני פוגשת במבט שלך.
״מה אתה עושה פה?״ אני מסתכלת עליך, ״אל תענה״ אני קוטעת, ״אמרתי לך לא לחזור.... תקח את עצמך ותלך״.
״לא״ אתה עונה לי ומתחיל למלמל משהו שאני לא מבינה.
״כבד לי בידיים ואתה מפריע לי להיכנס הביתה, זוז״ אני מבקשת ומתקרבת כמה צעדים לדלת, מנסה לעקוף אותך.
״עצרי ותקשיבי לי״ אתה חוסם לי את המעבר ואני מתחילה לאבד סבלנות ״הקשבתי לך מספיק, עכשיו אני רוצה שתקשיב לי״, אני מורידה את השקיות מהידיים ומישירה אליך מבט.
״אמרתי לך מהיום שהכרנו שיש דברים שאני לא אסלח עליהם, ניצול זה אחד מהם. תניח בצד לרגע את כל משחקי השליטה האלה ותביט בי רגע באמת, נוצלתי מספיק כדי לדעת מתי רוצים לקחת ממני בלי לתת חזרה, ולא, אני לא מצפה ולא רוצה משחקים של תן וקח. כשאני נותנת זה מגיע מכאן״, אני מצביעה על הלב, ״אבל ככל שאני נותנת משהו בי מתרוקן ואם אין מי שימלא את החורים הקטנים שנוצרים אני הופכת לחור שחור. חור של תשומת לב, אני מחפשת מאיפה להתמלא אבל החיפוש הזה להתמלא מאנשים ריקים מרוקן אותי עוד יותר״.
אני נשענת על הקיר ומביטה בתקרה.
״מעולם לא ביקשתי ממך דבר, אני לא מבקשת ואת זה אתה כבר יודע.... נכון, אני יכולה לשחק במשחק ולבקש ממך יפה שתדחוף לי את הזין לפה, אני יכולה לבקש ממך יפה שתעניק לי כאב או שתזיין אותי אבל...״, אני עוצרת לקחת נשימה שלא שמתי לב שעצרתי, ״אני בחיים לא אבקש עזרה, אני יודעת להסתדר לבד. כל החיים הסתדרתי, ועדיין, יש דברים שאני צריכה למרות שקשה לי להודות בהם וכאן מגיעה הבעיה, כי אם אני לא יכולה לסמוך עליך שתדע להעניק לי מה שאני לא יכולה לבקש במילים אז כל הנתינה שלי, טובה וטהורה ככל שתהיה, פשוט מרוקנת אותי אט אט״. אני עוצרת ומביטה בך, מנסה להבין האם אתה מקשיב ומבין.
״כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין עם עצמי האם אתה בכלל רוצה לתת לי משהו או שבאת רק לקחת, ואם באת רק לקחת זה בסדר גמור, אין לי אף טענה. אבל במקרה כזה אתה תקח את מה שאני ארצה לתת, ולצערך, יקירי, בזה אתה לא שולט״, אני מחייכת חיוך קטן ואתה ממשיך להביט בי. "אם אתה לא מוכן לקבל ממני את מה שאני רוצה לתת בדרך שלי אז אין לך מה לחפש כאן״, אני מסתכלת על המרחב בנינו ומחזירה את המבט אליך.
״אתה מוכן לשחק בחוקים שלי? או שתפנה לי את הדרך סוף סוף?״. אני שואלת אותך ואתה ממשיך להביט בי.
אני מתקדמת עוד צעד לדלת ואתה חוסם לי את המעבר, ״זוז יא בן זונה״, אני נותנת לך דחיפה קטנה ואתה נשאר לעמוד במקום.
״מה לא הבנת מכל מה שאמרתי לך? יא אגואיסט חרא. תן לי לעבור!", אני מרימה את הקול ואתה מסמן לי להיות בשקט.
״תזוז, או ש....״ אני מאיימת, ״או ש.... מה?״ אתה שואל, ״מישהו נזכר לדבר״ אני מגלגלת עיניים ומנסה שוב לדחוף אותך מהדרך. ״או ש.... מה?״ אתה חוזר על השאלה, ״או שאני ארביץ לך״ אני מניפה אגרוף ואתה נשאר לעמוד במקום, ״די... אין לי כוח לזה, בבקשה תלך״, אני מורידה את היד ומסתכלת על הרצפה, ״אתה עושה לי רע״ אני ממלמלת ואתה מרים לי את הראש מהסנטר. ״תני לי להיכנס איתך הביתה״ אתה אומר ומסתכל לי בעיניים, ״לא רוצה״ אני אומרת ומסיטה מבט, ״שנינו יודעים שאת רוצה בייב״, אתה מחייך חצי חיוך, ״העקשנות שלך מיותרת כאן, הרי ברור לך שתיכף תכנעי ותכניסי אותי, לא חבל להילחם סתם?״ אתה אומר בטון מלגלג ואני מכווצת גבות..
״לא. המלחמה שלי לא מיותרת ואמרתי לך שאני כבר לא נלחמת, ויתרתי״, אני מורידה את המבט והעיניים שלי מתמלאות דמעות. ״את לא מוותרת אף פעם אז תפסיקי עם השטויות האלה שיוצאות לך מהפה ותביאי לי את המפתח״ אתה מתעקש, ואני מישירה מבט מלא דמעות, ״רק אם עושים את זה בדרך שלי״ אני אומרת בשקט, ״ניכנס ואז תסבירי לי מה זה ‘בדרך שלי׳ בייב״. אני נכנעת ומוסרת לך את המפתח, מרימה את השקיות ונכנסת לדירה.
הפעם בייב, משחקים בדרך שלי. ואתה ממש לא הולך לאהוב את הדרך שלי.