סתם כזאת פריקה מבולגנת

שום רצון לענג את עצמי

אני מרגישה שלא מגיע לי שום עונג

וזה מתסכל אותי

כי אני יודעת בדיוק למה זה קרה

וזה עוד יותר מעצבן אותי.

קיבינימט

אפילו לאונן אני לא מצליחה

גם לא רוצה.

אני יוצאת מהמעלית ומתקדמת לדירה. הידיים שלי מלאות בקניות ובקושי רב אני מצליחה לשלוף את המפתח מהתיק. כשאני מרימה את הראש אני פוגשת במבט שלך. 

״מה אתה עושה פה?״ אני מסתכלת עליך, ״אל תענה״ אני קוטעת, ״אמרתי לך לא לחזור.... תקח את עצמך ותלך״. 

״לא״ אתה עונה לי ומתחיל למלמל משהו שאני לא מבינה. 

״כבד לי בידיים ואתה מפריע לי להיכנס הביתה, זוז״ אני מבקשת ומתקרבת כמה צעדים לדלת, מנסה לעקוף אותך. 

״עצרי ותקשיבי לי״ אתה חוסם לי את המעבר ואני מתחילה לאבד סבלנות ״הקשבתי לך מספיק, עכשיו אני רוצה שתקשיב לי״, אני מורידה את השקיות מהידיים ומישירה אליך מבט. 

״אמרתי לך מהיום שהכרנו שיש דברים שאני לא אסלח עליהם, ניצול זה אחד מהם. תניח בצד לרגע את כל משחקי השליטה האלה ותביט בי רגע באמת, נוצלתי מספיק כדי לדעת מתי רוצים לקחת ממני בלי לתת חזרה, ולא, אני לא מצפה ולא רוצה משחקים של תן וקח. כשאני נותנת זה מגיע מכאן״, אני מצביעה על הלב, ״אבל ככל שאני נותנת משהו בי מתרוקן ואם אין מי שימלא את החורים הקטנים שנוצרים אני הופכת לחור שחור. חור של תשומת לב, אני מחפשת מאיפה להתמלא אבל החיפוש הזה להתמלא מאנשים ריקים מרוקן אותי עוד יותר״. 

אני נשענת על הקיר ומביטה בתקרה. 

״מעולם לא ביקשתי ממך דבר, אני לא מבקשת ואת זה אתה כבר יודע.... נכון, אני יכולה לשחק במשחק ולבקש ממך יפה שתדחוף לי את הזין לפה, אני יכולה לבקש ממך יפה שתעניק לי כאב או שתזיין אותי אבל...״, אני עוצרת לקחת נשימה שלא שמתי לב שעצרתי, ״אני בחיים לא אבקש עזרה, אני יודעת להסתדר לבד. כל החיים הסתדרתי, ועדיין, יש דברים שאני צריכה למרות שקשה לי להודות בהם וכאן מגיעה הבעיה, כי אם אני לא יכולה לסמוך עליך שתדע להעניק לי מה שאני לא יכולה לבקש במילים אז כל הנתינה שלי, טובה וטהורה ככל שתהיה, פשוט מרוקנת אותי אט אט״. אני עוצרת ומביטה בך, מנסה להבין האם אתה מקשיב ומבין. 

״כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין עם עצמי האם אתה בכלל רוצה לתת לי משהו או שבאת רק לקחת, ואם באת רק לקחת זה בסדר גמור, אין לי אף טענה. אבל במקרה כזה אתה תקח את מה שאני ארצה לתת, ולצערך, יקירי, בזה אתה לא שולט״, אני מחייכת חיוך קטן ואתה ממשיך להביט בי. "אם אתה לא מוכן לקבל ממני את מה שאני רוצה לתת בדרך שלי אז אין לך מה לחפש כאן״, אני מסתכלת על המרחב בנינו ומחזירה את המבט אליך. 

״אתה מוכן לשחק בחוקים שלי? או שתפנה לי את הדרך סוף סוף?״. אני שואלת אותך ואתה ממשיך להביט בי. 

אני מתקדמת עוד צעד לדלת ואתה חוסם לי את המעבר, ״זוז יא בן זונה״, אני נותנת לך דחיפה קטנה ואתה נשאר לעמוד במקום. 

״מה לא הבנת מכל מה שאמרתי לך? יא אגואיסט חרא. תן לי לעבור!", אני מרימה את הקול ואתה מסמן לי להיות בשקט. 

״תזוז, או ש....״ אני מאיימת, ״או ש.... מה?״ אתה שואל, ״מישהו נזכר לדבר״ אני מגלגלת עיניים ומנסה שוב לדחוף אותך מהדרך. ״או ש.... מה?״ אתה חוזר על השאלה, ״או שאני ארביץ לך״ אני מניפה אגרוף ואתה נשאר לעמוד במקום, ״די... אין לי כוח לזה, בבקשה תלך״, אני מורידה את היד ומסתכלת על הרצפה, ״אתה עושה לי רע״ אני ממלמלת ואתה מרים לי את הראש מהסנטר. ״תני לי להיכנס איתך הביתה״ אתה אומר ומסתכל לי בעיניים, ״לא רוצה״ אני אומרת ומסיטה מבט, ״שנינו יודעים שאת רוצה בייב״, אתה מחייך חצי חיוך, ״העקשנות שלך מיותרת כאן, הרי ברור לך שתיכף תכנעי ותכניסי אותי, לא חבל להילחם סתם?״ אתה אומר בטון מלגלג ואני מכווצת גבות.. 

״לא. המלחמה שלי לא מיותרת ואמרתי לך שאני כבר לא נלחמת, ויתרתי״, אני מורידה את המבט והעיניים שלי מתמלאות דמעות. ״את לא מוותרת אף פעם אז תפסיקי עם השטויות האלה שיוצאות לך מהפה ותביאי לי את המפתח״ אתה מתעקש, ואני מישירה מבט מלא דמעות, ״רק אם עושים את זה בדרך שלי״ אני אומרת בשקט, ״ניכנס ואז תסבירי לי מה זה ‘בדרך שלי׳ בייב״. אני נכנעת ומוסרת לך את המפתח, מרימה את השקיות ונכנסת לדירה.

הפעם בייב, משחקים בדרך שלי. ואתה ממש לא הולך לאהוב את הדרך שלי. 

כשאלוהים ברא ת'חושך
הוא ברא לנו ירח
שיראו איך אנחנו בודדים
את הירח שם גבוה
שלא נוכל לנגוע
ויש כמה שעדיין מנסים

ילדים מתעופפים
כדורים כחולים סגולים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח

הילדים נעלמים
עמודים בעיתונים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח

כשאלוהים ברא ת'חושך
הוא ברא לנו ירח
שיראו איך אנחנו פוחדים
את הירח שם גבוה
שלא נוכל לנגוע
ויש כמה שעדיין מנסים

הילדים מתעופפים
כדורים כחולים סגולים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח

הילדים במשברים
ההורים כחולים סגולים
והאור שמלווה אותו צורח
זה אור הירח
זה רק אור הירח

אז השמוק חזר אחרי תקופת היעדרות ממושכת במהלכה כנראה החליט לשים סוף לשמוקיות ועכשיו הוא בדימוס (מגלגלת עיניים), איזה ביטוי מעצבן זה! הרי איך אפשר להיות בדימוס אם זה מה שאתה?

בכל אופן, אחרי המון זמן שנעדר הוא חזר ואני בדרך פלא אפילו שמחה על החזרה שלו. אף פעם לא היו לי בעיות עם קבלת מרות אבל איתו לראשונה נתקלתי בקושי, זה כאילו במשך חודשים היינו מדברים שפות שונות וזה כנראה כי שנינו מאוד סגורים. קשה לי להיפתח לאנשים (עכשיו תצחקו) וגם לו קשה, הוא איש מאוד מסוגר ומאוד רשמי ומההתחלה היה לי ברור שאנחנו ביחסים מקצועיים נטו. נו... כמו תמיד עם המנהלים שלי. 

בחודשים האחרונים בהיעדרו התחלתי ללכת לאיבוד וזה לא איבוד טוב כי תוך כדי האיבוד הזה נהייתי אדישה ואדישות זה דבר מסוכן כי ברגע שלא אכפת לך כבר מה אתה עושה או לאן תגיע הדרך למטה מאוד מהירה ואני ממש לא אוהבת להיות למטה (תצחקו שוב). 

והינה... כמעט הגעתי לנקודה שבה אני אומרת ״מכאן אין לאן לרדת״ (ולא... אין כאן סיפור מציצה עסיסי לבוס. תרגעו) והשמוק ״בדימוס״ חזר. שבועות אני אומרת שהדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יחזור והנה הוא חוזר ואני כמו ילדה קטנה ומתלהבת מקפצת ומחייכת כל היום, עושה כל מה שאומר לי ומזכירה לו לשתות מים ולצאת לאכול, אומרת לעובדים האחרים לדאוג לו לקפה ומביאה לו עוגיות מילקה (אני משקיענית) שיהיה לו מתוק בפה. 

אז ישבנו ודיברנו על התקופה האחרונה ועל ירידת המוטיבציה שלי, על כך שאני קצת הלכתי לאיבוד ועל איך אפשר להתקדם מכאן, הוא שוב טען שאני לא נפתחת ואמר לי שהיחסים הבין אישיים שלנו חשובים לא פחות מהמקצועיים ואני ישבתי שם והנהנתי כמו כלבלבה על הדשבורד. 

אחרי ארבעים דקות כשיצאתי משם קיפצתי בחזרה למשרד שלי עם חיוך דבילי... כששאלו אותי איך אני מרגישה עכשיו כשהוא חזר אמרתי ״כאילו אבא חזר הביתה״ וצללתי לתוך העבודה. 

אז כן השמוק שהחליט לשים את השמוקיות בצד חזר ועכשיו אני ממש שוקלת להחליף לו את הניק למשהו יותר מקורי מ״שמוק בדימוס״ אבל אני יותר מדי עסוקה בלהיות עובדת מקצועית ולממש את הפוטנציאל שהשמוק בדימוס אמר שיש לי והוא מחכה שיפרוץ כבר החוצה. 

זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מרגישה שיש מישהו מאחורי, למרות שאני לא עובדת מספר אחת ולמרות שהוא עדיין אותו שמוק ״בדימוס״ אני פתאום רגועה יותר ושלווה יותר....

מתכחשת לכל העבודה שצברתי בתקופה האחרונה. 😝

אגב... זה נחשב? כאילו, מצאתי שולט? 

תני לאור שלך לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי
תני לאור שלך שושנה לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי

ידענו שהיום יבוא
וכתבנו מכתבים לרוב
ורצינו להרגיש קרוב
עד שהיום בא

חולם עלייך בלילות
וחי איתך בימים
יורד איתך למצולות
ועף ברוח

את לא תוותרי עלי ואני עלייך
בין כל הדברים שעולים
אני נשאר בבית

תני לאור שלך לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי
תני לאור שלך שושנה לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי

אני הכי אוהב לראות אותך
צוחקת כמו ילדה קטנה
ומעינייך יוצא האור
שמרפא מבפנים כל מכאוב
אני רוצה לתת לך רגעים
למצות איתך את החיים
לא לבזבז עוד רגע עוד שניה
לא לבד יותר בתוך החשיכה

אני מאוכזבת מעצמי על כך שאני נותנת לאנשים אחרים להשפיע לי על הבטחון למרות שברור לי שאלה אנשים חסרי משמעות ולרוב כאלה שלא אראה שוב לעולם ועדיין מסיבה לא מוסברת בכלל הם יכולים לגרום לי להתפרק.

הפגישה מתחילה ואני לא מצליחה להתרכז בדבר מעבר לצעצוע ולמחשבה שיש לך שליטה גם כשאתה נמצא עשרות קילומטרים ממני.

אנחנו דנים על המצב בחברה ועל ההשפעות של הוירוס הקטלני. אני מציגה את הנתונים ושניה לפני שאני נעמדת אתה מפעיל את הצעצוע ואני מחייכת לעצמי כשאני מרגישה את הרטט העדין מתחיל בתוכי.

אני נעמדת אחרי שניה של הפתעה וממשיכה להציג את הנתונים, בכל כמה שניות הצעצוע רוטט בתוכי בעוצמה חזקה יותר ואני מתחילה להתכווץ. הרטט פוסק באחת ואני משחררת נשיפה בתקווה שאף אחד לא מבין מה מתרחש לי מתחת לחצאית. אני ממשיכה להסביר על הנתונים שמוצגים במסך מאחורי ופתאום מרגישה רטט בעוצמה חזקה. אני עוצרת ללגום מים, הרטט ממשיך בעוצמה גבוהה ואני מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית ובו בזמן להבין האם עוד מישהו שם לב למה שקורה כאן חוץ ממני. הצעצוע הרוטט קוטע לי את חוט המחשבה ואני מסכמת בזריזות את מה שהצגתי עד עכשיו וממהרת להתיישב.

: אני אהרוג אותך! 🙄😠

בייב: תתרכזי בישיבה.

: תחליש את זה, אני חושבת שכולם שומעים 😬

בייב: מישהו מסתכל עלייך?

:לא נראה לי

בייב: אז הכל בסדר. תהיי ילדה טובה.

אני מרגישה את הלחץ בבטן התחתונה נבנה וככל שהפגישה מתארכת אני מרגישה את התחתונים שלי נרטבים. מזל שלא לבשתי מכנסיים היום אני חושבת לעצמי, אחרת כל המכנסיים היו ספוגים בנוזלים שלי.

אחרי שעה שמרגישה כמו נצח ומשחקים שלך בצעצוע שנמצא עמוק בתוכי אנחנו יוצאים להפסקה  של עשרים דקות. אני ממהרת לשירותים, נכנסת לתא ומסמסת במרץ.

: 😵

בייב: שורדת?

: אני חושבת שבסוף אתמכר לזה...

: אני נוטפת, אלוהים!

בייב: תראי לי אותך 😏

אני מצלמת את התחתונים הספוגים ושוב מודה לעצמי בראש על כך שלא שמתי מכנסיים, חצאית היא לגמרי הבחירה הנכונה לזמנים כאלה.

בייב: פאק! אני חייב לזיין אותך. עכשיו.

:חיחיחי... אתה בבעיה 😝

בייב: אין ברירה, את תצטרכי לעשות את זה בעצמך.

: אני בשירותים, אני לא יכולה להרעיש פה 🙄

אתה מתקשר בוידאו ואני עונה ולוחשת לך ״אתה תעשה לי צרות פה״ אתה מגחך ומורה לי להוריד את התחתונים. אני מכוונת את המצלמה לפי בקשת כך שהכוס שלי מפושק ומוצג לכבודך ואתה ממשיך בקולך להדריך אותי לקצה.

יד אחת שלי מתחילה לטייל בין שפתיי והיד השניה מרימה מעט את החולצה ומושכת בפטמה. אני מקמרת את גבי ואתה מפעיל את הויברטור על העוצמה הגבוה ביותר וגניחה שקטה נפלטת מפי. ״סתמי זנזונת קטנה, את לא רוצה לעשות לעצמך צרות״ אתה אומר לי באוזניה ואני נושכת לעצמי את האצבע בזמן שהיד השניה עדיין מטיילת על שפתי הכוס. ״תראי לי את הפנים שלך״ אתה אומר לי בזמן שאני מתחילה לשחק בדגדגן והויברטור עדיין פועל על העוצמה הכי חזקה, אני ממקמת את הטלפון ונעמדת עם הגב לדלת, רגליי פשוקות ופני מול המצלמה. אתה מצליח לגרום לי להתרכז באוננות ולהתעלם לרגע מכך שאני נמצאת בתא שירותים בעבודה ומעט משחק בעוצמות של הויברטור בתוכי. 

לאט לאט מטפסים בתוכי גלים של עונג והכיווצים נעשים פחות ופחות רצוניים. אני מתחילה לנוע במעגל על הדגדגן, מכניסה שתי אצבעות לפה ומלטפת את הפטמה עם הרוק, מלטפת ומושכת ושוב נושכת את האצבע ומשתיקה גניחה. אתה עוצר את הרטט ואני לא יודעת אם אני מופתעת מכך שעצרת או מהפנים שלי במצב הזה.

עוד לפני שאני מספיקה לשאול מה פשר העצירה אני מרגישה את הרטט חוזר בעוצה חזקה ויורד חזרה וככה בזמן שאני מנסה לשמור על קצב אחיד של תנועות מעגליות על הדגדגן אתה משחק בקפיצות בעוצמת הרטט.

הגלים של הויברטור מתמזגים לגלים שלי ואני מתחילה לשפשך חזק ומהר יותר ״הפנים שלך כשאת מאוננת זה הדבר הכי סקסי שראיתי״ אתה אומר ואני מחייכת, ״אל תעצרי״ אני שומעת לקולך וממשיכה בקצב המהיר שלי כשאתה מעלה לעוצמה הכי גבוהה ״בספירה שלי בייב״ אתה מביט בי דרך המצלמה ואני מנסה להתרכז במבט שלך.

״10״

״9״

״8״

״7״

״6״

״5״

״4״

״3״

״תסתכלי עלי״ אתה מזכיר לי בזמן שעיני נעצמות... אני פוקחת אותן ואומרת יחד איתך.

״2״

״1״

האורגזמה מתפרצת ממני ״פאק!״ אני פולטת בזמן שעוד רעד עולה מקצות אצבעותיי, הטלפון מחליק על הרצפה ואני מתרסקת קדימה על האסלה בעוד הברכיים שלי ממשיכות לרעוד וגלי האורגזמה עוד שוטפים את גופי.

אני מפשפשת עם היד ומוצאת את הטלפון, מסתכלת על שיחת הוידאו שלנו ושנינו צוחקים ״בייב, זה היה חזק״ אני אומרת ומכסה את עיניי במבוכה ״והצלחת אפילו בלעדיי יפה שלי״ אתה אומר ומוסיף ״תכף אהיה ממש מיותר״ אני מכווצת גבות ״היית מת... שמוק קטן״ אני מצחקקת ומודה לי ולך.

״הכל בסדר?״ אני שומעת את נופר נכנסת לשירותים ״אהמ כן כן, אני תכף מצטרפת״ אני ממהרת לענות, ״פשוט שמעתי אותך צורחת״ נופר ממשיכה ואתה מביט בי מאדימה ״אההה חשבתי שראיתי ג׳וק אבל הכל בסדר״ אני מגמגמת והיא יוצאת מהשירותים.

״זה היה קרוב בייב״ אני אומרת לך בלחש, ״את מתה על זה, זונה קטנה שלי״ אתה אומר בבטחון.

ועכשיו כשאין שמיים
רק עננים של חוסר ודאות
ונדמה שאין סיבה לחיות
אם אין סיבה למות.

לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת.

עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
אני כאן ואתה שם.

אם אתה הולך ממני
אתה נשאר לבד.

ועכשיו כשאין שמיים
רק רסיסים של חוסר הבנות
ונדמה שאי אפשר לראות
ולא נשאר מקום לטעות.

לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת

עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
אני כאן ואתה שם.