סתם כזאת פריקה מבולגנת

אני יוצאת למרפסת עם חלוק סאטן לבן ואתה כבר יושב שם עם הבוקסר ומזמזם מנגינה מוכרת, אני מביאה לך את הקפה שלך ומניחה את שלי. בחוץ חום אימים ואתה לוגם מהקפה הקר כשאני מגלגלת סיגריה "חייבים לעשות עם זה משהו" אתה מסתכל על הסיגריה שלי ומציין.
אני מתיישבת על הכיסא לידך והיד שלך מתחילה ללטף את פנים הירך שלי מבעד לחלוק, אני מפשקת מעט את רגליי ואתה מלטף ושורט אותי קלות, אנחה שקטה נפלטת מפי ואני מדליקה את הסיגריה.
אני שואפת את העשן ואתה מפשק את רגליי וממשיך ללטף את פנים הירך שלי, אני מוציאה עשן לבן ואתה מתחיל ללטף את שפתיי הרטובות. אני מושיטה יד לשולחן בכדי להניח את הסיגריה ואתה עוצר אותי ומורה לי להמשיך לעשן.
אני שואפת עוד עשן ואצבע אחת נדחפת לתוכי, הנשימה שלי נעתקת והעשן שורף לי בגרון בעוד אתה משחק עם האצבע שלך בתוכי בקצב אחיד . אני מקמרת מעט את גבי כאשר אתה מתחיל לנוע עם שתי אצבעות, כל שאיפה מהסיגריה נעשית כבדה יותר ובכל נשיפה נפלטת מפי עוד אנחה.
"פאק, כמה את רטובה בשבילי בייב" אתה לוחש לי באוזן ואני פולטת צחקוק וגניחה, האגן שלי מתחיל לזוז ופתאום אני לא בטוחה האם אתה מזיין לי את הכוס או שאני לך את האצבעות.
"אל תפסיק לזיין לי את הכוס בייב" אני אומרת כשאני מרגישה את האורגזמה מתחילה להיבנות בתוכי. עוד שאיפה ועוד נשיפה ואני כבר לא בטוחה בכלל אם סיימתי לעשן או שהזמן עצר מלכת והעיניים שלי נעצמות כשאני מרגישה את הרעד מתחיל לטפס לי מקצות האצבעות. אני תופסת לך בצוואר בדיוק כשאצבע שלישית נכנסת לתוכי, אתה נושך לי את השפה ואני מתחננת לתוך שפתייך שתיתן לי לגמור.
"את לא גומרת בלי אישור, ברור?" אתה מסתכל לי בעיניים ואני מתחננת במבט, אתה מפסיק לנוע עם האצבעות בתוכי ואני מוחה על כך בנהמה קטנה "ברור?" אתה שואל ומביט בי שוב, "מה שתגיד" אני מגלגלת עיניים "רק תחזיר את האצבעות שלך בבקשה" אני מנסה לתקן על התגובה הלא רצונית ואתה מביט בי עם החיוך הממזרי שמופיע על פניך.
"תפתחי את הפה" אתה מורה לי ודוחף לי שתי אצבעות מלאות בנוזלים שלי לפה "איך את טעימה כשאת כל כך קרובה, נכון בייב?" אתה עוקץ אותי ומנשק אותי נשיקה רטובה ועמוקה, "איזה טעם בייב" אתה גונח לי לתוך השפתיים, "את אוהבת את הטעם שלך כשאת קרובה כל כך?" אתה שואל ואני מהנהנת "אני עדיין קרובה" אני מתגרה כששפתיך עדיין על שפתיי.
אני מביטה בך ומתחילה להניע את האגן על הכיסא, בכל תנועה אני מרגישה את העונג שלי נבנה מחדש וכל כיווץ מרגיש לי כמו עוד צעד לקצה, "לא" אתה עוצר אותי ומעמיד אותי מהשיער "את גומרת מתי ואיך שאני אומר לך" אתה אומר בקול שקט ונושך לי את הכתף ואני נאנחת ומחייכת. אתה פורם את הקשר של החלוק הדק שעדיין מסתיר את שדיי ואני מסתובבת אליך מפוחדת "לא כאן" אני מצביעה עם העיניים על החלונות של השכנים מולנו, "היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתגרית בי" הפה שלך מתעקל לחיוך והדופק שלי ממריא לשחקים.
"בייב בבקשה, לא פה.... אתה יודע כמה זה מלחיץ אותי" אני מתחננת במבטי בזמן שאתה תופס את שתי ידיי מעל ראשי ומצמיד את הלחי שלי לקיר. "בבקשה לא בייב, פליז, אני מתחננת בייב... בוא ניכנס" אני שוב מנסה ואתה ממשיך בשלך ומפשק לי את הרגליים, החזה שלי נצמד אל הקיר ומהבניין ממול בטוח כולם רואים לי את התחת, אני מנסה להסדיר נשימה  בזמן שאני מרגישה שלוש אצבעות נדחפות לי לכוס.
"פאק" אני כמעט צועקת ואתה עוזב את ידיי וסותם לי את הפה עם היד "אם לא תהיי בשקט גם מי שלא רואה אותך ישמע" אתה אומר לתוך האוזן ואני מבליטה ישבן. אתה מתחיל לנוע בתוכי בקצב מסחרר "כן בייב, פאק... אני כל כך קרובה" אני גונחת לתוך היד שלך, האצבעות שלך מפיקות צלילים מטריפים בכל תזוזה שלהן בכוס שלי, אנחות כבדות נפלטות מפי והאגן שלי מתחיל לזוז בקצב מהיר יותר ויותר.
האצבעות שלך נעות לי בתוך הכוס ואני מרגישה את הנוזלים שלי זורמים לי על הירכיים, אני מרגישה את העונג שלי מתקרב, גלים של חום מתחילים לשטוף אותי "כן בייב, פאק" אני כמעט לוחשת. "את לא גומרת בלי אישור" אתה חוזר על המשפט ואני מהנהנת עם הראש, שבויה תחת מגע ידיך והאצבעות שלך שטמונות עמוק בתוכי, "הבנת בייב?" אתה שואל אותי ואני שוב מהנהנת.
"ילדה טובה" אתה לוחש לי באוזן ושולף מתוכי את האצבעות שלך בבת אחת, צמרמורת קרה שוטפת אותי וכל גלי העונג כאילו מתנדפים ממני, "לא!" אני צועקת לך לתוך היד "בייב בבקשה... תן לי לגמור" אני ממשיכה לצעוק לתוך היד שלך ושניה לפני שאני בטוחה שאתה לא שומע אותי אתה חוזר ואומר "את לא גומרת בלי אישור, ברור?" אתה מסובב אותי ומסתכל לי בעיניים "ושלא תעזי לגעת בעצמך עד שאחליט אחרת" אתה מדגיש. אני רוטנת לעצמי "אבל אתה יודע שאני שונאת שאתה נוגע לי באוננות בייב" אני מסתכלת עליך ומכסה את שדיי, "ואני שונא שאת מעשנת" אתה חותם בנשיקה ומכסה אותי עם החלוק. "עכשיו אני ממש ממש רוצה לעשן סיגריה" אני מתבוננת בך עם עיני העגל, "תחשבי טוב האם זה שווה לך ילדה" אתה מחייך ומוביל אותי בחזרה לדירה.

אתה מסתובב אחרי שנעלת את הדלת ואני עומדת עירומה, השמלה זרוקה על הרצפה והתחתונים ליד רגליי אני מביטה בך במבט מרוצה וחיוך ממזרי. ״לא עכשיו ותפסיקי לנסות לפתור הכל בסקס״ אתה זורק לעברי, אז אני יורדת על ארבע ומסובבת את הישבן אליך ״אני לא מנסה כלום, בסך הכל הולכת לחדר״ אני מזיזה את הישבן מצד לצד וזוחלת לכיוון חדר השינה.

״תחזרי״ אתה אומר אך אני ממשיכה בשלי, ישבן מצד לצד לכיוון החדר. ״תזהרי״ אתה משנה מעט את הטון ואני מביטה בך עומד, מסתובבת וממשיכה בשלי. ״10״ אתה מתחיל לספור לאחור ואני קופאת ״לא, לא, לא״ אני מסתובבת על ארבע עם מבט עצבני ואתה עומד ממש מעלי. מתי הספקת להתקרב כל כך אני תוהה לעצמי לפני שאתה תופס לי את היד ומרים אותי לעמוד מולך.

״אמרתי לך שלא הכל פותרים בסקס, תתחילי להפנים ילדה שכאן...״ אתה מסמן עם האצבע על המרחב בין שנינו ״כאן הדברים עובדים אחרת״ אתה מרים לי את הסנטר ואני פוגשת במבט שלך. ״אפשר פשוט לשכוח?״ אני כמעט מתחננת בשאלה ואתה מניד בראשך.

״נו!״ אני כמעט צועקת עליך ״תיהיה רגע כזה קשוח ורע״ אני ממשיכה בקול התקיף, ״תכה אותי בישבן, תראה לי מי הבוס!״ אני מכווצת גבות ושפתיים. אתה מביט בי עם החיוך הזה שלך חתיכת ממזר והמבט שלי מיד מתרכך. ״טוב, הבנתי....״ אני לא מתייאשת ״כנראה שאני צריכה להיות הגבר בבית הזה״ אני ממלמלת בשקט ומתכוונת להסתובב בדיוק כשאתה מצמיד אותי לחיבוק.

״לאאאאאא יא ממזר!״ אני זועקת וצוחקת במקביל ״לא ככה רציתי!״ אני חוזרת על עצמי ואתה רק מצחקק, ״שקרנית גרועה״ ובשניה אחת אני מתמוגגת לתוך החיבוק שלך. ״הייתי מעדיפה שהישבן שלי יחליף צבעים״ אני אומרת לתוך החזה שלך, ״נו... לצערך את  לא זאת שמחליטה״ אתה אומר בנימה צינית כשהקול שלך עוטף אותי בשקט.

אני יושבת על כיסא עץ באמצע החדר אין לי שעון ובמילא הזמן הוא שלו, אני לא יודעת כמה זמן עובר מאז שאני מתיישבת ועד שאני שומעת את הדלת נפתחת מאחורי,  ״אין עולם, אין גבולות.
יש אני ואת יש אותי ויש אותך זונה קטנה שלי״ צמרמורת מטפסת לי על עמוד השדרה וחיוך זדוני מתפשט לי על הפנים ״כן״ אני קוראת בהתלהבות רבה מדי ואני שומעת את הצעדים שלך מתקרבים בכל רגע.
אני מתפתה ומחטיפה מבט מהיר מאחורי הגב, אני פוגשת בפנים שלו ובמבט הלא מרוצה ״אני מתנצלת, לא יודעת מה קרה לי, פשוט עבר כל כך הרבה זמן ואני בכלל מרגישה שאני יושבת כאן כבר...״ ״סתמי״ הוא לוחש ואני משתנקת.
״על הברכיים״ הוא ממשיך באותו הטון ואני מבצעת, אני מסתכלת לו בעיניים ובמבט חטוף בשפתיים הוא מורה לי לפתוח את הפה, אני פותחת ומוציאה לשון ״זונה קטנה וטובה״ הוא מחייך קלות ואני מחייכת.
טיפות רוק קטנות נוחתות לי על השדיים בזמן שהוא מתיישב על הכיסא ומביט בי. ״תתקרבי״ הוא מורה ואני יורדת על ארבע ופוסעת אליו באיטיות, הציפורניים שלי שורטות פרקט וצמרמורת קטנה עוטפת את שנינו. אני מגיעה אל בין ברכיו ושובל של רוק נשרך מאחורי, הוא דוחף לי שתי אצבעות לפה ומורח את הרוק שלי על הפנים, אצבעותיו מאיימות לגעת לי בשיער ואני נרתעת לאחור.
״זזת״ הוא מציין בקול תקיף ואני מנסה למלמל משהו על העניין שלי עם שיער שניה לפני שהוא מעיף לי סטירה לפנים. שבע סטירות כמספר המילים שהספקתי להוציא מהפה ושוב החיוך הזדוני מתפשט לי על הפנים. 

........

אנחנו שוכבים במיטה, כבר כמה דקות שהוא מלטף אותי וגלים נעימים עוברים לי בגוף בכל ליטוף ״הלוואי שהייתי יכול להישאר ככה לנצח״ הוא לוחש לי ומושך לי קלות בפטמה, צחקוק בלתי נשלט יוצא לי מהפה ואני מניחה יד וראש על החזה שלו. ״לא בשיער״ אני ממלמלת בזמן שאתה מלטף ורגע לפני שאני נרדמת אני מרגישה שפתיים מלטפות מצח ועפעפיים.
אני מתעוררת בבהלה, כל הכרית שלי רטובה מדמעות והרגשה של מחנק לא משחררת אותי. הצד שלו ריק ועוד פתק מקופל מונח על השידה אני קמה ופותחת את החלון, נשימה עמוקה. ״נתראה עוד שבוע״ בתוספת לב קטן כמו בכל פתק שהוא משאיר, אני מקפלת ומכניסה לקופסה הקטנה.  

אז בואי נודה בגדול את קטנה עליו
את לא יודעת שזה מה שהוא חשב
אז את רואה איזו תוכנית עונה
שלישית אז מה גם ככה מה יהיה מחר
לא מעניין עכשיו    
כשרוצים  קצת שינוי אז הכלב זה פיצוי
איך נתת לו ת'לב
זה כמו צ'ק בלי כיסוי
את עוגה  מתוקה  והוא קצת לא אפוי
לביאה במוסד של עינוי   

והשקיעות מולך בים
אומרות חזרי אליו   
דמעות של מלח
מציפות לך את הלב עכשיו   
ואיך בנפש הפצועה את עוד בונה
איזה ארמון   רק שלך ושלו   
ואת פוחדת מהצל שלך כשהוא לא פה   
והוא חוגג את החיים החדשים שלו   
ואיך הנפש הפצועה היא רק רוצה
קצת ביטחון  מחכה כבר שיבוא

מניפולציות בשקל בדיוק בזמן
והתחלות חדשות זה חלום ישן   
הוא לא יהיה האבא של הילדים שלך
גם ככה לא יחשוב בכלל
לבוא לראות אותם
מה לו מה לך  מה את אוהבת בו
לא נמאס לך הטון המזייף שלו   
דיבר כמו זבל הבעות פנים של פסל
מאמי זה שרע לך  זה כל הכיף שלו   

והשקיעות מולך בים
אומרות חזרי אליו   
דמעות של מלח
מציפות לך את הלב עכשיו   
ואיך בנפש הפצועה את עוד בונה
איזה ארמון   רק שלך ושלו   
ואת פוחדת מהצל שלך כשהוא לא פה   
והוא חוגג את החיים החדשים שלו   
ואיך הנפש הפצועה היא רק רוצה
קצת ביטחון  מחכה כבר שיבוא   
שיבוא      שיבוא     שיבוא   

מתי תביני שאיתו אין צ'אנס
הוא שוב רוקד ברחוב בגשם
כולך בלוז אבל הלב בטראנס
הוא מת לריב סתם בשביל האקשן   
והציפרלקס זה לא קסם
והמילים דוקרות עד העצם
אם לראש זה כבר לא נכנס
תגידי לי איך זה יכנס לבטן

ניצל את זה שאת שקופה

טלוויזיה זו כבר לא תרופה
האיפור שלך מרוח לך על הפרצוף
את בוכה וככה את יפה  הה
הוא רוצה את הגיים אובר הה
את רוצה את ההאנג אובר הה
אין לך לילה אין בוקר
על הספה שוכבת כמו גו   

והשקיעות מולך בים
אומרות חזרי אליו   
דמעות של מלח
מציפות לך את הלב   
ואיך בנפש הפצועה את עוד בונה
איזה ארמון   הווווו   
ואת פוחדת מהצל שלך כשהוא לא פה   
והוא חוגג את החיים החדשים שלו   
ואיך הנפש הפצועה היא רק רוצה
קצת ביטחון  מחכה כבר שיבוא

אנחנו יושבים בפאב השכונתי הקטן, זה כבר חצי שנה שהמקום הזה הוא כמו הבית. לילות של שיכרות ואיבוד חושים,  ריקודים עד אור הבוקר וזיכרונות מתוקים שלא ישכחו. אתה שותה בירה כרגיל ואני עם כוס יין ופייסל, זה הרגע הזה שחקוק לי בזיכרון אתה יושב מולי בשולחן המרובע ויש גם את החבר הזה שלך שאני לא מכירה ואתם מדברים ביניכם ומשלימים פערים ואני רק סופגת את האלכוהול והוויד עמוק לתוך הגוף ומשחררת מהימים האחרונים, אני מסתכלת עליך בעיניים תוהות על מתי ואיך התחלתי להסתכל עליך כמו עכשיו.

ברקע מתנגן השיר של טונה ונצ׳י נצ׳, אתה לא ממש מחבב אותם אבל מכיר את כל המילים בע״פ וברגע ההוא של ״אני סתם בחור שכונה שמאוהב ב...״ אתה מסתכל לי עמוק בעיניים והמבט שלך גורם לי להרטיב.

ואני כבר יכולה לחשוב על כמה דרכים לסיים את הלילה הזה אך במקום למשוך אותך לשירותים ולתת לך לזיין אותי בכוס ובתחת ולמשוך לי חזק בשיער כך שגם המוזיקה לא תצליח לעמעם אותי או לחכות שנגיע לדירה ולרדת על הברכיים ולמצוץ לך את הזין תוך כדי שעיניי מתמלאות דמעות ואני מתגברת לאט על הרפלקס ומצליחה להכיל אותך עד הגרון, במקום כל המחשבות והפנטזיות האלה אני מחייכת אליך ומושכת אותך לרקוד. 

אתה מהבחורים שלא רוקדים ואני זונת צומי לא קטנה שצריכה לרקוד באמצע הרחבה כדי לקבל את מלוא תשומת הלב. אתה מופנם ואדיש בצורה שגורמת לי לצאת מדעתי ולהרטיב את התחתונים באותו הזמן, אני מעמידה אותך ליד השולחן ומתחילה לרקוד, החבר שלך שורק וצוחק בצד אז אני מסתובבת ומתחככת עם התחת שלי בזין שלך ולרגע אחד אתה משתחרר ומלטף לי את הישבן ואז חוזר לפאקינג בן זונה המאופק שאתה ומלא החוקים שאתה מסרב לשבור.

שבועיים אחרי זה אתה טס למזרח ואני נשאבת לעולם משעמם שנע בין עבודה לבית במקום הכי רגוע, הספרים לוקחים אותי למחוזות מופלאים והפייסלים מנתקים אותי לפעמים מהמציאות המשעממת, בין עבודה לפייסל לספר וכוס יין אני מוצאת זמן לדבר איתך. שיתפתי אותך בכל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה בחברתך, סיפרתי לך את הדברים שהיה לי הכי קשה לדבר עליהם והיו פעמים שגם קיבלתי ממך תגובות לא ציניות או אדישות כמו שאתה רגיל, בפעם האחרונה שדיברנו אמרת לי שאתה חוזר לארץ ואני סיפרתי שהתחלתי לעבוד במקום אחר, קיבלתי את זה שלפעמים לא תמיד מסתדר לנו כמו שאנחנו רוצים.

היום בבוקר התנגן השיר שבתוכו שומר לי על שני אנשים, אחד מהם זה אתה.... עולם משוגע.

אני לא מצליחה ומכסה את הפנים עם הידיים, חיוך דבילי נמתח לי על הפנים...

הכי קשה לי להוציא מילים וזה לא שאני לא מנסה פשוט שזה הופך הכל אמיתי ויש דברים לא הגיוניים או לפחות כאלה שאני לא מאמינה שהם אמיתיים. את מה שאני מרגישה אני עוד מצליחה לפעמים לשחרר אבל לדבר בשם אחרים גם אם הם כמעט אומרים קשה לי.

אז מתחנו קצת את הכאב והופתעתי גם מהקשירה שכל כך משחררת אותי למרות שאני לא מבינה איך מה שמחזיק אותי בלי לזוז גורם לי להרגיש כל כך שלווה.

אני חייבת להודות שיש לי קצת פחד מרישמיות ואולי דווקא בגלל זה הקלילות שבה הכל עובד להם משחררת אותי מעט.

בתוך בראש שלי יש שתי קריאות תמידיות ״כן כן, תמשיכו״ להחמיא, להגיד, לגעת, להרגיש ״לא לא, סתמו!״ מספיק שקרים, מספיק לנסות להוציא אותי מטומטמת, אני לא אפול בפח הזה... צוחקת עם דמעות בעיניים... בתוך הראש שלי יש מלחמת עולם בין לתת לאנשים להיכנס ובין הפחד שהם ישארו.

אני כל כך מפחדת לטעות, מפחדת להבין לא נכון מפחדת שיראו כמה אני זה לא מספיק.

אז אני נכנסת לדירה, קצת קשקושים ושיחות חולין קצת מרגישה שאנחנו מכירים המון זמן, קצת כאילו אתם כבר חברים שלי והסשן הוא סתם תוספת ולא העיקר...

אזיקים על הידיים, התחלנו... מתפשטת ושוב ארבע ידיים שמרגישות כמו מיליון מטיילות לי על הגוף ומילים יפות של אמת (שתמיד מרגישות כמו שקר) ממלאות את החדר.

על ארבע, קצת ספנקים לחימום והצלפות שאני לא מבינה מה הן גורמות לי להרגיש כי מעט כואב ומצד שני אני צוחקת והתגובה שלי מאוד מאופקת.

רוב הזמן אני מאוד מאופקת (כשאני לא צריכה צומי של דרמה קווין) ואני בטח מגיבה לכאב בצורה מאופקת, אני יכולה לעשות דרמה גדולה לפני או לפחד ולחשוש אך ברגע שכואב אני... אני לא יודעת מה, אני פשוט מרגישה צורך להסתיר או לשתוק או לסבול בשקט ולפעמים אני רוצה לצאת מדעתי על כך. ככה אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד מילדות גם כשהייתי נופלת ומקבלת מכה, חזקה ככל שתהיה הייתי מסתובבת בחיוך ומעדכנת שהכל בסדר... גם בפעם ההיא שנפלה עלי ספריה בסביבות גיל 8, דמעות דמעות ניגרו מעיני ועם גב חבול ושרוט הגעתי לאימי והסברתי לה בשקט ובנעם שנפל עלי ארון אבל אני לגמרי בסדר. 🙃

נסחפתי לגמרי ובכלל כבר הלכתי לאיבוד, אטבים והצלפות בציצי ובין לבין שוב ליטופים ונגיעות ואני נוטפת 🙈והם מחרמנים אותי בנשיקות שלהם וליקוקים ואני לא מוכנה לקבל או להודות או להפנים שאולי במקרה בטעות כך קרה שגם אני מחרמנת אותם 🙊.

והשעווה מטפטפת לי על התחת הרגיש אחרי ההצלפות ויש איזה רגע שבו אני אפילו זזה מהכאב 🤭 ואז השוט שמלטף לי את הכתפיים והרגע הקטנטן שאני כבר בכלל לא שם לעומת הרגע מוקדם יותר שכמעט אמרתי להם לעצור הכל כי יש דברים שאני לא מוכנה לשמוע או להגיד או להודות.

ואז נשיקה, היחידה שהוא הסכים 🥺 אבל כזאת שחיכיתי לה עוד מהפעם הקודמת וזה עוד אחרי הליקוק בשפתיים והליקוק לשון 🤤. ובגדול אני מרגישה משהו בין ילד בלונה פארק לבין אטרקציה בעצמי...

קצת לשחרר מכל הערב ומהזמן שעבר, חיבוקים חמים ועוד קשקושים כמו שהוא אוהב וכמו שאני מתקשה בהם😓

הכל בבלאגן אבל מרגיש מסודר, בלתי מנוצחת מצד אחד ושברירית שרוצה להשתבלל מצד שני, יום ארוך עם סוף חריף מתוק ועוד קצת רצון לעוד.

יש לה יופי ששה כוכבים והמון סודות מחדרי חדרים
היא מסתובבת לה בסנדלים צריכה להיות בסביבות גיל שלושים
שובבית עונדת תכשיט שקיבלה מאיזו עסקה עתידית
היא לעולם לא תחשוף ת׳תרמית היא תתאפר ותעלה על מונית

היא אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
והוא ירגיש הכי מיוחד
אך יתעורר לו בבוקר לבד
זו אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
בלי חשבון לאף אחד
רק לא להתעורר פה לבד

אז היא בטח לא יודעת מה רומנטי
היא יותר בברנז׳ה של השנטי בנטי
אין לה אנטי את זה כבר הבנתי
זוגיות זה פשוט לא רלוונטי
היא מגיבה בעדינות לכל מכשול באמינות
שקרים שבאים בכנותֿ
יפה יפה יצירת אמנות
פשוט פחות בקטע של נאמנות

היא אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
והוא ירגיש הכי מיוחד
אך יתעורר לו בבוקר לבד
זו אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
בלי חשבון לאף אחד
רק לא להתעורר פה לבד

ואני אני, איפה אני אני
אני כותב לה המנונים אבל היא מתעלמת
עד שסוף סוף היא באה
היא שמה לה שעון ונעלמת
ואת מהממת על אמת אבל אני רואה איך קשה המרדף אחר האושר
וכל מה שאני רוצה זה לסיים את זה יפה
אולי תישארי לארוחת בוקר..

אמרת לי שאני שקטה לאחרונה,אמרת שזה בטח כי בפנים הכל אצלי מבעבע ואני הרגעתי והוספתי צחקוקים מטשטשים.

הכל כואב לי והמחשבות לא מרפות, הכל חסר משמעות ואני לא מצליחה להיאחז בכלום.

כל כך רוצה לשחרר מהכל, לברוח לאיזה חורשה ולצרוח, לזרוק אבנים על כלום, לשבור את הכלים, להתפרק לרסיסים. צריכה לשחרר מהכל ולאבד אחיזה ויותר מהכל צריכה שרגע אחד יאבדו אחיזה ממני, כואב לי להחזיק את כולם, זה מפריע לי לשקוע.