אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סתם כזאת פריקה מבולגנת

הזכויות שמורות לקרנפית מחרסינה


***מתגעגעת תמיד פיה תאומה שלי***
לפני 3 שנים. 3 בינואר 2021 בשעה 10:55

 

Love's my religion but he was my faith
Something so sacred so hard to replace
Fallin' for him was like fallin' from grace
All wrapped in one he was so many sins
Would have done anything, everything for him
And if you ask me I would do it again

 

No need to imagine
'Cause I know it's true
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you
It's automatic
It's just what they do
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you

 

You don't realize the power they have
Until they leave you and you want them back
Nothing in this world prepares you for that
I'm not ashamed that he wasn't the one
Had no idea what we would become
There's no regrets I just thought it was fun

 

No need to imagine
'Cause I know it's true
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you
It's automatic
It's just what they do
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you

לפני 3 שנים. 3 בינואר 2021 בשעה 9:28

התיישבנו על ספסל ושעתיים ניסינו להבין איפה הכאב נוגע לשנינו ולמה, דיברת על הכאב שלך בזמינות של כל דבר היום, מספיק שתכנס לאפליקציה וכבר יש לך מספר זיונים ללילה ואני הסברתי לך איזו מן תחושה הייתה לי ולמה הייתי צריכה שמישהו יכאיב לי רק כדי לרגע להרגיש.

אני רגשנית ובכיינית וסביר שתראו אותי בוכה בשלב כזה או אחר אבל כל זה חלק מהצורך שלי להרגיש ומשום מה אני לא חושבת שאני יודעת להרגיש אחרת, זה תמיד המרדף אל ״מתי יפגעו בי״ ברמה שלפעמים אני מובילה אנשים לפגיעה הזו.

אמרתי לך שכבר נמאס לי מהכאב שבפנים ולפעמים אני רוצה שיכאיבו לי מבחוץ כדי להשכיח הכל, אמרתי לך איזו הרגשה זו הייתה לתת למישהו להכאיב לי וכמה זה היה נעים ומרגיע, איך דווקא כשהייתי כבולה הרגשתי הכי חופשיה שיש, צחקתי ונהנתי מהרגע למרות הפאניקה הטבעית אולי שהייתי צריכה להיות בה.

הרגשתי מלאה כמו ששנים לא הרגשתי, כמו שרק הבריחה מהמציאות לתוך עולמות מופלאים שכתובים במילים הצליחו לגרום לי להרגיש. לרגע קטן הרגשתי אפילו שווה, שווה את היחס ושווה את התשומת לב, לרגע אחד הבנתי שאולי אין לי מה לתת אבל יש אנשים שמוצאים דרך לקבל, אותי.

הסברתי לך איך זה מרגיש לקבל בלי לתת ובסוף להבין שנתתי מעבר לציפיה, שלי ושלהם.

חודש אחרי השיחה הזאת מצאת אותי מחכה לך באחת בלילה במדרגות מתחת לדלת שלך, סיפרתי לך שבדיוק הגעתי למרות ששעתיים ישבתי שם מקווה שתופיע ותגאל אותי מהמחשבות, תגרום לי לקבל ליטוף וחיבוק ואהבה כמו שאתה יודע לתת לי, כמו היחיד שלא מבקש ממני מעבר, כמו זה שתמיד יהיה לי בלב בלי הצורך לתת לו לחדור לי לתחתונים, היחיד שרוצה וצריך רק אותי מבפנים, כמו שאני צריכה ורוצה אותו.

 

אני נוסעת היום וחושבת על הכאב ואיפה בדיוק הוא נוגע בי כי זה אף פעם לא היה ממקום מיני, זה אף פעם לא היה צורך חייתי או רצון גדול, זה תמיד היה בפנטזיה ובחלומות לעיתים גם בסיוטים וגם כשהכאב היה פוגש אותי פנים מול פנים הוא היה נשבה תחת מבטי המתחנן. אני צריכה כאב שלא ישבה, צריכה כאב כזה שלא ״יפול בקסמיי״ צריכה כאב כזה חיצוני כי את הכאב הפנימי אני גם ככה נותנת לעצמי.

 

אף פעם לא הכאבתי לעצמי במכוון, אני פחדנית מדי לפגוע בעצמי בצורה כזאת, שיראו, רק בנרות אני מוכנה לשחק, לשם האומנות.

לפני 3 שנים. 1 בינואר 2021 בשעה 21:57

 

הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפות שלי הייתה בגיל די מוקדם, אני מאמינה שזה היה בסביבות גיל 10.

הייתי ילדה מאוד סקרנית ומינית, באותו הזמן עוד לא ידעתי בדיוק שמדובר במיניות אבל במבט לאחור הייתי מינית, מאוד.

יכול להיות שזה קשור לחוויות שלי בגיל צעיר יותר, יכול להיות שזה קשור לנגישות שכבר אז הייתה באינטרנט. 

הייתי נפגשת עם חברה טובה אצלה בבית והיינו מתגנבות למחשב, צופות באתר פורנו שאביה השאיר פתוח בחלון צדדי בשקט וצחקוק עד שהיינו מרגישות צורך עז לרוץ לשירותים לעשות פיפי. 

לפני חצי שנה בערך יצא לנו לשבת ולדבר על הילדות שלנו, נזכרנו ברגעים האלה שהיום מרגישים לנו כל כך טיפשיים וצחקנו על הילדות הדפוקה שהייתה לנו. דיברנו על המיניות היום בחיינו ועל התפישה של מיניות בחברה שאנחנו חיות בה.

נזכרנו בשיעורי חינוך מיני שהיו לנו ביסודי, שיעורים שבהם את הבנות לימדו על מחזור חודשי ואת הבנים על קונדומים. היום אני תוהה לעצמי האם היו דברים אחרים שהיו יכולים/צריכים ללמד אותנו בזמנו.

הרבה פעמים אני נאבקת בין המחשבה על שיח מיני פתוח וחופשי גם עם ילדים לבין המחשבה על איפה עובר הגבול או מה הוא הגיל המתאים להיחשף לכל דבר. ברור שלא אדבר כם ילד בן 6 על אוננות אבל זה לגמרי גיל מתאים לדבר עליו על הסכמה או גבולות מרחב אישי.

אני תוהה לעצמי האם צריך לדבר על הסכמה בגיל מוקדם יותר או באיזה גיל צריך לדבר על עונג לפרטנר או על עונג עצמי, האם בשיעורים כאלה צריך לדבר על אוננות ועל פורנו ועל תפישת המיניות בחברה, האם זהו נושא שצריכים לדבר עליו בבית הספר או בפלטפורמות חינוכיות אחרות, האם החובה מוטלת על ההורים או על המוסד החינוכי שהילדים לומדים בו.

אני תוהה לעצמי האם זה ישפיע לטובה או אולי לרעה והאם מה שהיה עד היום עובד מספיק טוב כדי שלא ניגע בו? אני יודעת שהאחים הקטנים שלי היום מכירים דברים אחרת ולומדים דברים אחרת, אני יודעת שאחי בן ה13 היום מכיר ויודע הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילו ועדיין יש בי את החשש שהוא לא יודע מספיק או שאולי הוא לא מכיר את הכללים המאוד ברורים מבחינתי ביחסי מין, הסכמה, עונג הדדי וכמובן אמצעי מניעה/בטיחות.

 

 

אני ראיתי את הפות שלי לראשונה בסביבות גיל 10 וזה היה כי אני הייתי מספיק סקרנית ומינית לגילי, אם הייתי מתפתחת כמו שיעורי חינוך מיני במערכת החינוך שלנו אולי עד היום לא הייתי יודעת איך נראת הפות שלי ולצערי יש מספיק נשים כאלה ☹️

אם יש משהו שאני מודה עליו הוא החיבור המיני שלי לעצמי כבר מגיל צעיר, מעולם לא התביישתי להסתכל על עצמי במראה, אני יודעת בדיוק איך נראת הפות שלי ומכירה כל נקודה רגישה בה, אני יודעת להעניק לעצמי רגעים של עונג ויודעת בדיוק איזה מגע לא נעים לי ומתי, אני אוהבת את הפות שלי ולשמחתי או לצערי אני יכולה להודות על זה רק לעצמי. 🤗

לפני 3 שנים. 30 בדצמבר 2020 בשעה 21:23

נמרחת בשמן קוקוס

רגליים בעדינות, ירכיים באהבה, ישבן בסיבובים לא מפספסת אף נקודה. מורחת ידיים כתפיים וחזה, מורחת את הבטן והגב ונשארת להביט בעצמי. לפעמים אני אוהבת להסתכל על עצמי, קצת פרצופים למראה, קצת מבטי זימה, לא מעט ביקורת על כל פיסת עור.

מלטפת את החזה, מלטפת פטמה, מחייכת ומושכת. מעבירה ציפורניים ארוכות על הגוף, מענגת את עצמי עם מגע עדין ונעים וחוזרת לפטמה, מושכת ומחייכת.

יד אחת יורדת ומלטפת ישבן, ציפורניים שורטות מעט את העור ויד שניה תופסת שד מושכת וצובטת. הראש מפליג ואני מרגישה את הרטיבות מצטברת לי בין הרגליים.

 

........

 

דווקא ברגעים כאלה של ביקורת עצמית אני רוצה לתת לי מתנות קטנות, דווקא ברגעים שהייתי רוצה להיעלם אני מזכירה לעצמי שמגיע לי גם טוב.

לעיתים קרובות הטוב הזה מגיע מבחוץ ולפעמים אני מרגישה צורך להעניק לי טוב מעצמי אז אני מובילה את היד ומטיילת ברטיבות שלי, בקונכיה החמימה והרטובה שלי. ועם כל ליטוף ולחיצה וסיבוב אני מרגישה את הגוף שלי משחרר מכל הלחצים של התקופה האחרונה.

יש ימים שבהם אני מאוננת כדי לספק איזה יצר רגעי ויש ימים שאני מאוננת ״מהלב״, ימים שאני יודעת שאני צריכה פורקן ארוך ומתמשך, פורקן כזה שכרגע אני מעדיפה לספק לעצמי, כזה שאני לא מוכנה לתת לאחרים להיות חלק ממנו.

מבחינתי אוננות היא הרבה מעבר לסיפוק מיני יצרי ורגעי, מבחינתי אוננות היא החיבור שלי לגוף שלי. מהסיבה הזאת קשה לי כשמישהו אחר מתערב לי באוננות, כל התהליך נהיה מכני, כל גמירה מרגישה ריקה והאורגזמות עצובות נורא.

 

(לפני יומיים הבאתי לחברה שלי ויברטור במתנה, היא שלחה לי הודעת תודה ואני מרגישה שמגיע לי מקום בגן עדן)

 

חסר פואנטה... אני סתם אוהבת לקשקש ואם זה על אוננות עוד יותר 😁

לפני 3 שנים. 28 בדצמבר 2020 בשעה 23:12

הרצון לשחרר בין הפחד לאבד את עצמי או הפחד לגלות את עצמי, להודות בקינקיות, להודות בסטיות, הוא פאקינג קשה.

אין לי מושג איך עושים את זה, אין לי מושג אם זה משהו שאצליח אי פעם לעשות.

יש תהום עצומה בין מי שאני לאיך שאני רואה את עצמי או בין מי שאני באמת לאיך שאנשים רואים אותי.

יש פחד ממשי לשבור לאנשים את הלב. 

כשאת תמיד עמוד התווך של כולם סביבך, כשאת זאת שמחזיקה את אמא לא להישבר, כשאת זאת שפונים אליה כשצריכים לדבר עם אבא על הבעיה שלו, כשאת שם כשצריך להילחם על האחים שלך כי הם לא יכולים כשאת מה שרואים בו דוגמה ומופת למרות שאת יודעת שאת לא דוגמה ומופת לכלום ולהודות שמה שאת צריכה זה לרגע להרגיש באמת כלום, לרגע להיות החלשה, לרגע להיות במקום הנמוך שאת מחפשת כבר שנים זה מפחיד.

עד לפני כמה חודשים בדסמ היה מבחינתי לא יותר מפנטזיה נחמדה, קצת כמו זו שהייתה לי על לחיות בחווה ולגדל סוסים בגיל קטן.

כשהגעתי לכאן בשיטוט תמים לחלוטין משהו בי הרגיש שזאת תחילתה של דרך חדשה, אולי סתם דרך מעניינת שאני רוצה להתנסות בה ואולי דרך לגלות בעצמי צדדים שלא הכרתי או לא רציתי להכיר.

בין מפגשים מינים בלבד לבין סשן ראשון שהרגיש סשן בדסמי, בין הרצון לתת ובין ההרגל של להיות תמיד בשליטה, תמיד ״על״ הדברים אני מוצאת לפעמים פינות של שקט.

אני טיזרית קטנה עם פנטזיות גדולות שלא מוכנה לחשוף ולהודות במה שמתחולל לה בראש. 

אני רוצה לעוף באויר בזמן שאני מייבבת על הרצפה, אני רוצה להרגיש כל כל חזק וכל כך הרבה עד שלא אוכל למלמל אפילו מה אני מרגישה. 

אני כל כך רוצה ללכת לאיבוד ואני כל כך צריכה למצוא שקט אבל אני כל כך מפחדת שאני לא מצליחה וככל שאני חושבת כל זה יותר אני רק מפחדת יותר.

למה זה מרגיש לי שאם אשחרר שום דבר לא יחזיר אותי חזרה? 

לפני 3 שנים. 28 בדצמבר 2020 בשעה 11:35

 

 

לפני 3 שנים. 27 בדצמבר 2020 בשעה 14:44

לפני 3 שנים. 25 בדצמבר 2020 בשעה 9:54

תום כבר לא תמימה, היא יודעת לשחק

מתי להתקרב, מתי להתרחק

איך להתכופף ואיפה לגעת,

תום גם קצת אוהבת שקוראים לה משוגעת.

 

היא הולכת וכולם מסתכלים בה מסביב,

לתום יש רפיוטיישין ברחובות של תל אביב.

היא מתמכרת נשברת נפתחת ונסגרת,

היא נעלמה לשבוע אבל היא איכשהו חוזרת.

 

תום כל כך יפה והיא אוהבת לכער,

את מה שמתקרב אליה, רק לא להקשר.

לא לתת הכל ובטח לא לקחת היא מזכירה שוב לעצמה,

אבל תמיד בסוף שוכחת.

 

והידיים הקרות של תום כבר כואבות מלשבור גיטרות, גיטרות ולבבות

אז היא יושבת על הבר היא מחפשת ריגושים

יש זיתים דפוקים, יש גם אנשים.

 

תום כל כך יפה והיא אוהבת לכער,

את מה שמתקרב אליה, רק לא להקשר.

לא לתת הכל ובטח לא לקחת היא מזכירה שוב לעצמה,

אבל תמיד בסוף שוכחת.

 

והסוף הטוב של תום דופק לה איחורים,

כמה זמן אפשר לחיות על סיפורים.

היא והמציאות אוהבות להתווכח,

תהיה כאן מלחמה, תום גם תנצח.

 

תום כל כך יפה והיא אוהבת לכער,

את מה שמתקרב אליה, רק לא להקשר.

לא לתת הכל ובטח לא לקחת היא מזכירה שוב לעצמה,

אבל תמיד בסוף שוכחת.

 

לפני 3 שנים. 21 בדצמבר 2020 בשעה 20:22

טס מעל העיר
יורה בהם חיצים
פלאשים בעיניים
אויר במפרצים


שט בתוך זרמים
נעים כמו דגדוגים
חשמל שבאוזניים
צמרמורת עינוגים


15 דקות
חלילים וכינורות
בסך הכל רוצה להיות
אחת שיזכרו


תני חיוך נוצץ
סוף בלון להתפוצץ
לא כדאי להתאמץ
בכל מקרה


מקצה לקצה זה תמיד מתמצה
באותה נקודה
הכתמים מופשטים
הלילות מתקצרים לקו לבן


בין רקה לרקה נקמה מתוקה
מנועים שקטים
רכבות של מילים חולפות
כמו צללים מעלי


ומעל העיר
יעלי באויר
מבליטה שדיים
מסתירה את הפנים


15 דקות
צלמים ומאפרות
בסך הכל רוצה להיות
אחת שיזכרו


מקצה לקצה זה תמיד מתמצה
באותה נקודה
הכתמים מופשטים
הלילות מתקצרים לקו לבן


בין רקה לרקה נקמה מתוקה
מנועים שקטים
רכבות של מילים חולפות
כמו צללים מעלי

 

לפני 3 שנים. 21 בדצמבר 2020 בשעה 19:56

השמלה הקצרה שאתה כל כך אוהב, זאת שהישבן שלי מבצבץ גם בלי להתכופף, זאת עם המחשוף שלא משאיר המון מקום לדמיון. גרביון רשת שחור ותחתוני תחרה מהסוג שאתה נהנה לקרוע. עקבים גבוהים שמקשים עלי ללכת בקצב שלך.

 

אתה אוהב שאני כמו רודפת אחריך, אתה אוהב לשמוע אותי קוראת לך. 

 

זוכר איך הכל התחיל? את השיחות הארוכות? הלילות ללא שינה? הרגעים שהיינו שוכבים זה לצד זה ומסתכלים על השמיים? ואז סקס, כל כך הרבה סקס שגם ימים אחרי שלא היינו מתראים הייתי מרגישה אותך עמוק בתוכי. 

 

זוכר את השפתיים שלך שמעבירות לי זרמים בגוף בכל נגיעה שלהן בי, הזין שלך שגורם לריר להצטבר בפה שלי, הידיים שלך שהיו תופסות אותי מהשיער כשהייתי משחקת איתך משחקי כוחות, הגב שלך ששרטתי רק כדי שישאר לך משהו ממני לאחרי.

 

זוכר כשאמרת לי שאתה לא יכול בלעדי? זוכר שברחתי ממך לפינה עם הנוף המשגע וייבבתי כמו ילדה? זוכר כשהגעת לשם שתי דקות אחרי עם החברים שלך? הסתכלת עלי במבט יודע וחייכת את החיוך המזדיין הזה שלך, אני ניגבתי את הדמעות הלבשתי חיוך מוטרף וחיבקתי את החברים שלך, מתעכבת מעט על כל אחד מהם, לאחרון לחשתי משהו שאני כבר לא זוכרת. 

הסתכלת עלי במבט הקפוא שלך ומבלי שרצית הגבה שלך קיפצה בעצבנות. אחרי שהם הלכו תפסת אותי מהגרון ואמרת לי שזאת פעם אחרונה שאני נוגעת במישהו אחר ואז זיינת אותי שם על הספסל מול הנוף הזה שנצרב לי בזיכרון עם הגניחות שלי לתוך הפה שלך. 

יומיים אחרי זה זיינתי את החבר שלך, עאלק חבר. סתם זיינתי אותו כדי להכאיב לך, כדי שתכאיב לי.

 

ומה היה שם? חוץ ממשחקי כוחות מיותרים? מה נשאר מכל זה? 

כל כך הרבה זמן היית צרוב לי בזיכרון, כל כך הרבה זמן לא נתתי לגברים זרים מוכרים לי ככל שיהיו להתקרב, כולם היו זרים לי.

עד היום הכל כל כך זר לי, אתה זר לי.