סתם כזאת פריקה מבולגנת

אני לא מצליחה ומכסה את הפנים עם הידיים, חיוך דבילי נמתח לי על הפנים...

הכי קשה לי להוציא מילים וזה לא שאני לא מנסה פשוט שזה הופך הכל אמיתי ויש דברים לא הגיוניים או לפחות כאלה שאני לא מאמינה שהם אמיתיים. את מה שאני מרגישה אני עוד מצליחה לפעמים לשחרר אבל לדבר בשם אחרים גם אם הם כמעט אומרים קשה לי.

אז מתחנו קצת את הכאב והופתעתי גם מהקשירה שכל כך משחררת אותי למרות שאני לא מבינה איך מה שמחזיק אותי בלי לזוז גורם לי להרגיש כל כך שלווה.

אני חייבת להודות שיש לי קצת פחד מרישמיות ואולי דווקא בגלל זה הקלילות שבה הכל עובד להם משחררת אותי מעט.

בתוך בראש שלי יש שתי קריאות תמידיות ״כן כן, תמשיכו״ להחמיא, להגיד, לגעת, להרגיש ״לא לא, סתמו!״ מספיק שקרים, מספיק לנסות להוציא אותי מטומטמת, אני לא אפול בפח הזה... צוחקת עם דמעות בעיניים... בתוך הראש שלי יש מלחמת עולם בין לתת לאנשים להיכנס ובין הפחד שהם ישארו.

אני כל כך מפחדת לטעות, מפחדת להבין לא נכון מפחדת שיראו כמה אני זה לא מספיק.

אז אני נכנסת לדירה, קצת קשקושים ושיחות חולין קצת מרגישה שאנחנו מכירים המון זמן, קצת כאילו אתם כבר חברים שלי והסשן הוא סתם תוספת ולא העיקר...

אזיקים על הידיים, התחלנו... מתפשטת ושוב ארבע ידיים שמרגישות כמו מיליון מטיילות לי על הגוף ומילים יפות של אמת (שתמיד מרגישות כמו שקר) ממלאות את החדר.

על ארבע, קצת ספנקים לחימום והצלפות שאני לא מבינה מה הן גורמות לי להרגיש כי מעט כואב ומצד שני אני צוחקת והתגובה שלי מאוד מאופקת.

רוב הזמן אני מאוד מאופקת (כשאני לא צריכה צומי של דרמה קווין) ואני בטח מגיבה לכאב בצורה מאופקת, אני יכולה לעשות דרמה גדולה לפני או לפחד ולחשוש אך ברגע שכואב אני... אני לא יודעת מה, אני פשוט מרגישה צורך להסתיר או לשתוק או לסבול בשקט ולפעמים אני רוצה לצאת מדעתי על כך. ככה אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד מילדות גם כשהייתי נופלת ומקבלת מכה, חזקה ככל שתהיה הייתי מסתובבת בחיוך ומעדכנת שהכל בסדר... גם בפעם ההיא שנפלה עלי ספריה בסביבות גיל 8, דמעות דמעות ניגרו מעיני ועם גב חבול ושרוט הגעתי לאימי והסברתי לה בשקט ובנעם שנפל עלי ארון אבל אני לגמרי בסדר. 🙃

נסחפתי לגמרי ובכלל כבר הלכתי לאיבוד, אטבים והצלפות בציצי ובין לבין שוב ליטופים ונגיעות ואני נוטפת 🙈והם מחרמנים אותי בנשיקות שלהם וליקוקים ואני לא מוכנה לקבל או להודות או להפנים שאולי במקרה בטעות כך קרה שגם אני מחרמנת אותם 🙊.

והשעווה מטפטפת לי על התחת הרגיש אחרי ההצלפות ויש איזה רגע שבו אני אפילו זזה מהכאב 🤭 ואז השוט שמלטף לי את הכתפיים והרגע הקטנטן שאני כבר בכלל לא שם לעומת הרגע מוקדם יותר שכמעט אמרתי להם לעצור הכל כי יש דברים שאני לא מוכנה לשמוע או להגיד או להודות.

ואז נשיקה, היחידה שהוא הסכים 🥺 אבל כזאת שחיכיתי לה עוד מהפעם הקודמת וזה עוד אחרי הליקוק בשפתיים והליקוק לשון 🤤. ובגדול אני מרגישה משהו בין ילד בלונה פארק לבין אטרקציה בעצמי...

קצת לשחרר מכל הערב ומהזמן שעבר, חיבוקים חמים ועוד קשקושים כמו שהוא אוהב וכמו שאני מתקשה בהם😓

הכל בבלאגן אבל מרגיש מסודר, בלתי מנוצחת מצד אחד ושברירית שרוצה להשתבלל מצד שני, יום ארוך עם סוף חריף מתוק ועוד קצת רצון לעוד.

יש לה יופי ששה כוכבים והמון סודות מחדרי חדרים
היא מסתובבת לה בסנדלים צריכה להיות בסביבות גיל שלושים
שובבית עונדת תכשיט שקיבלה מאיזו עסקה עתידית
היא לעולם לא תחשוף ת׳תרמית היא תתאפר ותעלה על מונית

היא אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
והוא ירגיש הכי מיוחד
אך יתעורר לו בבוקר לבד
זו אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
בלי חשבון לאף אחד
רק לא להתעורר פה לבד

אז היא בטח לא יודעת מה רומנטי
היא יותר בברנז׳ה של השנטי בנטי
אין לה אנטי את זה כבר הבנתי
זוגיות זה פשוט לא רלוונטי
היא מגיבה בעדינות לכל מכשול באמינות
שקרים שבאים בכנותֿ
יפה יפה יצירת אמנות
פשוט פחות בקטע של נאמנות

היא אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
והוא ירגיש הכי מיוחד
אך יתעורר לו בבוקר לבד
זו אישה של גבר אחד
בכל לילה איזה מישהו נחמד
בלי חשבון לאף אחד
רק לא להתעורר פה לבד

ואני אני, איפה אני אני
אני כותב לה המנונים אבל היא מתעלמת
עד שסוף סוף היא באה
היא שמה לה שעון ונעלמת
ואת מהממת על אמת אבל אני רואה איך קשה המרדף אחר האושר
וכל מה שאני רוצה זה לסיים את זה יפה
אולי תישארי לארוחת בוקר..

אמרת לי שאני שקטה לאחרונה,אמרת שזה בטח כי בפנים הכל אצלי מבעבע ואני הרגעתי והוספתי צחקוקים מטשטשים.

הכל כואב לי והמחשבות לא מרפות, הכל חסר משמעות ואני לא מצליחה להיאחז בכלום.

כל כך רוצה לשחרר מהכל, לברוח לאיזה חורשה ולצרוח, לזרוק אבנים על כלום, לשבור את הכלים, להתפרק לרסיסים. צריכה לשחרר מהכל ולאבד אחיזה ויותר מהכל צריכה שרגע אחד יאבדו אחיזה ממני, כואב לי להחזיק את כולם, זה מפריע לי לשקוע.

Love's my religion but he was my faith
Something so sacred so hard to replace
Fallin' for him was like fallin' from grace
All wrapped in one he was so many sins
Would have done anything, everything for him
And if you ask me I would do it again

No need to imagine
'Cause I know it's true
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you
It's automatic
It's just what they do
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you

You don't realize the power they have
Until they leave you and you want them back
Nothing in this world prepares you for that
I'm not ashamed that he wasn't the one
Had no idea what we would become
There's no regrets I just thought it was fun

No need to imagine
'Cause I know it's true
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you
It's automatic
It's just what they do
They say, "All good boys go to heaven"
But bad boys bring heaven to you

התיישבנו על ספסל ושעתיים ניסינו להבין איפה הכאב נוגע לשנינו ולמה, דיברת על הכאב שלך בזמינות של כל דבר היום, מספיק שתכנס לאפליקציה וכבר יש לך מספר זיונים ללילה ואני הסברתי לך איזו מן תחושה הייתה לי ולמה הייתי צריכה שמישהו יכאיב לי רק כדי לרגע להרגיש.

אני רגשנית ובכיינית וסביר שתראו אותי בוכה בשלב כזה או אחר אבל כל זה חלק מהצורך שלי להרגיש ומשום מה אני לא חושבת שאני יודעת להרגיש אחרת, זה תמיד המרדף אל ״מתי יפגעו בי״ ברמה שלפעמים אני מובילה אנשים לפגיעה הזו.

אמרתי לך שכבר נמאס לי מהכאב שבפנים ולפעמים אני רוצה שיכאיבו לי מבחוץ כדי להשכיח הכל, אמרתי לך איזו הרגשה זו הייתה לתת למישהו להכאיב לי וכמה זה היה נעים ומרגיע, איך דווקא כשהייתי כבולה הרגשתי הכי חופשיה שיש, צחקתי ונהנתי מהרגע למרות הפאניקה הטבעית אולי שהייתי צריכה להיות בה.

הרגשתי מלאה כמו ששנים לא הרגשתי, כמו שרק הבריחה מהמציאות לתוך עולמות מופלאים שכתובים במילים הצליחו לגרום לי להרגיש. לרגע קטן הרגשתי אפילו שווה, שווה את היחס ושווה את התשומת לב, לרגע אחד הבנתי שאולי אין לי מה לתת אבל יש אנשים שמוצאים דרך לקבל, אותי.

הסברתי לך איך זה מרגיש לקבל בלי לתת ובסוף להבין שנתתי מעבר לציפיה, שלי ושלהם.

חודש אחרי השיחה הזאת מצאת אותי מחכה לך באחת בלילה במדרגות מתחת לדלת שלך, סיפרתי לך שבדיוק הגעתי למרות ששעתיים ישבתי שם מקווה שתופיע ותגאל אותי מהמחשבות, תגרום לי לקבל ליטוף וחיבוק ואהבה כמו שאתה יודע לתת לי, כמו היחיד שלא מבקש ממני מעבר, כמו זה שתמיד יהיה לי בלב בלי הצורך לתת לו לחדור לי לתחתונים, היחיד שרוצה וצריך רק אותי מבפנים, כמו שאני צריכה ורוצה אותו.

אני נוסעת היום וחושבת על הכאב ואיפה בדיוק הוא נוגע בי כי זה אף פעם לא היה ממקום מיני, זה אף פעם לא היה צורך חייתי או רצון גדול, זה תמיד היה בפנטזיה ובחלומות לעיתים גם בסיוטים וגם כשהכאב היה פוגש אותי פנים מול פנים הוא היה נשבה תחת מבטי המתחנן. אני צריכה כאב שלא ישבה, צריכה כאב כזה שלא ״יפול בקסמיי״ צריכה כאב כזה חיצוני כי את הכאב הפנימי אני גם ככה נותנת לעצמי.

אף פעם לא הכאבתי לעצמי במכוון, אני פחדנית מדי לפגוע בעצמי בצורה כזאת, שיראו, רק בנרות אני מוכנה לשחק, לשם האומנות.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפות שלי הייתה בגיל די מוקדם, אני מאמינה שזה היה בסביבות גיל 10.

הייתי ילדה מאוד סקרנית ומינית, באותו הזמן עוד לא ידעתי בדיוק שמדובר במיניות אבל במבט לאחור הייתי מינית, מאוד.

יכול להיות שזה קשור לחוויות שלי בגיל צעיר יותר, יכול להיות שזה קשור לנגישות שכבר אז הייתה באינטרנט. 

הייתי נפגשת עם חברה טובה אצלה בבית והיינו מתגנבות למחשב, צופות באתר פורנו שאביה השאיר פתוח בחלון צדדי בשקט וצחקוק עד שהיינו מרגישות צורך עז לרוץ לשירותים לעשות פיפי. 

לפני חצי שנה בערך יצא לנו לשבת ולדבר על הילדות שלנו, נזכרנו ברגעים האלה שהיום מרגישים לנו כל כך טיפשיים וצחקנו על הילדות הדפוקה שהייתה לנו. דיברנו על המיניות היום בחיינו ועל התפישה של מיניות בחברה שאנחנו חיות בה.

נזכרנו בשיעורי חינוך מיני שהיו לנו ביסודי, שיעורים שבהם את הבנות לימדו על מחזור חודשי ואת הבנים על קונדומים. היום אני תוהה לעצמי האם היו דברים אחרים שהיו יכולים/צריכים ללמד אותנו בזמנו.

הרבה פעמים אני נאבקת בין המחשבה על שיח מיני פתוח וחופשי גם עם ילדים לבין המחשבה על איפה עובר הגבול או מה הוא הגיל המתאים להיחשף לכל דבר. ברור שלא אדבר כם ילד בן 6 על אוננות אבל זה לגמרי גיל מתאים לדבר עליו על הסכמה או גבולות מרחב אישי.

אני תוהה לעצמי האם צריך לדבר על הסכמה בגיל מוקדם יותר או באיזה גיל צריך לדבר על עונג לפרטנר או על עונג עצמי, האם בשיעורים כאלה צריך לדבר על אוננות ועל פורנו ועל תפישת המיניות בחברה, האם זהו נושא שצריכים לדבר עליו בבית הספר או בפלטפורמות חינוכיות אחרות, האם החובה מוטלת על ההורים או על המוסד החינוכי שהילדים לומדים בו.

אני תוהה לעצמי האם זה ישפיע לטובה או אולי לרעה והאם מה שהיה עד היום עובד מספיק טוב כדי שלא ניגע בו? אני יודעת שהאחים הקטנים שלי היום מכירים דברים אחרת ולומדים דברים אחרת, אני יודעת שאחי בן ה13 היום מכיר ויודע הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילו ועדיין יש בי את החשש שהוא לא יודע מספיק או שאולי הוא לא מכיר את הכללים המאוד ברורים מבחינתי ביחסי מין, הסכמה, עונג הדדי וכמובן אמצעי מניעה/בטיחות.

אני ראיתי את הפות שלי לראשונה בסביבות גיל 10 וזה היה כי אני הייתי מספיק סקרנית ומינית לגילי, אם הייתי מתפתחת כמו שיעורי חינוך מיני במערכת החינוך שלנו אולי עד היום לא הייתי יודעת איך נראת הפות שלי ולצערי יש מספיק נשים כאלה ☹️

אם יש משהו שאני מודה עליו הוא החיבור המיני שלי לעצמי כבר מגיל צעיר, מעולם לא התביישתי להסתכל על עצמי במראה, אני יודעת בדיוק איך נראת הפות שלי ומכירה כל נקודה רגישה בה, אני יודעת להעניק לעצמי רגעים של עונג ויודעת בדיוק איזה מגע לא נעים לי ומתי, אני אוהבת את הפות שלי ולשמחתי או לצערי אני יכולה להודות על זה רק לעצמי. 🤗

נמרחת בשמן קוקוס

רגליים בעדינות, ירכיים באהבה, ישבן בסיבובים לא מפספסת אף נקודה. מורחת ידיים כתפיים וחזה, מורחת את הבטן והגב ונשארת להביט בעצמי. לפעמים אני אוהבת להסתכל על עצמי, קצת פרצופים למראה, קצת מבטי זימה, לא מעט ביקורת על כל פיסת עור.

מלטפת את החזה, מלטפת פטמה, מחייכת ומושכת. מעבירה ציפורניים ארוכות על הגוף, מענגת את עצמי עם מגע עדין ונעים וחוזרת לפטמה, מושכת ומחייכת.

יד אחת יורדת ומלטפת ישבן, ציפורניים שורטות מעט את העור ויד שניה תופסת שד מושכת וצובטת. הראש מפליג ואני מרגישה את הרטיבות מצטברת לי בין הרגליים.

........

דווקא ברגעים כאלה של ביקורת עצמית אני רוצה לתת לי מתנות קטנות, דווקא ברגעים שהייתי רוצה להיעלם אני מזכירה לעצמי שמגיע לי גם טוב.

לעיתים קרובות הטוב הזה מגיע מבחוץ ולפעמים אני מרגישה צורך להעניק לי טוב מעצמי אז אני מובילה את היד ומטיילת ברטיבות שלי, בקונכיה החמימה והרטובה שלי. ועם כל ליטוף ולחיצה וסיבוב אני מרגישה את הגוף שלי משחרר מכל הלחצים של התקופה האחרונה.

יש ימים שבהם אני מאוננת כדי לספק איזה יצר רגעי ויש ימים שאני מאוננת ״מהלב״, ימים שאני יודעת שאני צריכה פורקן ארוך ומתמשך, פורקן כזה שכרגע אני מעדיפה לספק לעצמי, כזה שאני לא מוכנה לתת לאחרים להיות חלק ממנו.

מבחינתי אוננות היא הרבה מעבר לסיפוק מיני יצרי ורגעי, מבחינתי אוננות היא החיבור שלי לגוף שלי. מהסיבה הזאת קשה לי כשמישהו אחר מתערב לי באוננות, כל התהליך נהיה מכני, כל גמירה מרגישה ריקה והאורגזמות עצובות נורא.

(לפני יומיים הבאתי לחברה שלי ויברטור במתנה, היא שלחה לי הודעת תודה ואני מרגישה שמגיע לי מקום בגן עדן)

חסר פואנטה... אני סתם אוהבת לקשקש ואם זה על אוננות עוד יותר 😁

הרצון לשחרר בין הפחד לאבד את עצמי או הפחד לגלות את עצמי, להודות בקינקיות, להודות בסטיות, הוא פאקינג קשה.

אין לי מושג איך עושים את זה, אין לי מושג אם זה משהו שאצליח אי פעם לעשות.

יש תהום עצומה בין מי שאני לאיך שאני רואה את עצמי או בין מי שאני באמת לאיך שאנשים רואים אותי.

יש פחד ממשי לשבור לאנשים את הלב. 

כשאת תמיד עמוד התווך של כולם סביבך, כשאת זאת שמחזיקה את אמא לא להישבר, כשאת זאת שפונים אליה כשצריכים לדבר עם אבא על הבעיה שלו, כשאת שם כשצריך להילחם על האחים שלך כי הם לא יכולים כשאת מה שרואים בו דוגמה ומופת למרות שאת יודעת שאת לא דוגמה ומופת לכלום ולהודות שמה שאת צריכה זה לרגע להרגיש באמת כלום, לרגע להיות החלשה, לרגע להיות במקום הנמוך שאת מחפשת כבר שנים זה מפחיד.

עד לפני כמה חודשים בדסמ היה מבחינתי לא יותר מפנטזיה נחמדה, קצת כמו זו שהייתה לי על לחיות בחווה ולגדל סוסים בגיל קטן.

כשהגעתי לכאן בשיטוט תמים לחלוטין משהו בי הרגיש שזאת תחילתה של דרך חדשה, אולי סתם דרך מעניינת שאני רוצה להתנסות בה ואולי דרך לגלות בעצמי צדדים שלא הכרתי או לא רציתי להכיר.

בין מפגשים מינים בלבד לבין סשן ראשון שהרגיש סשן בדסמי, בין הרצון לתת ובין ההרגל של להיות תמיד בשליטה, תמיד ״על״ הדברים אני מוצאת לפעמים פינות של שקט.

אני טיזרית קטנה עם פנטזיות גדולות שלא מוכנה לחשוף ולהודות במה שמתחולל לה בראש. 

אני רוצה לעוף באויר בזמן שאני מייבבת על הרצפה, אני רוצה להרגיש כל כל חזק וכל כך הרבה עד שלא אוכל למלמל אפילו מה אני מרגישה. 

אני כל כך רוצה ללכת לאיבוד ואני כל כך צריכה למצוא שקט אבל אני כל כך מפחדת שאני לא מצליחה וככל שאני חושבת כל זה יותר אני רק מפחדת יותר.

למה זה מרגיש לי שאם אשחרר שום דבר לא יחזיר אותי חזרה?