אהלן, הגעתי.

למה אני מרגיש הכי חופשי ומלא דווקא כשאני מוותר על השליטה מולך?

כשאני מציית לכל פקודה צורך וגחמה,
כשאני מספק כל צורך שלך, נפשי או פיזי, אפילו לאפה שווארמה ומקום לנחמה.
כשאני מעריץ את כולך מכף רגל ועד ראש, אפילו את האדמה עליה דרכת
כשאני משרת אותך בלי גבולות, כמו שמגיע לך, רק בשביל השנייה הזאת בה חייכת.

אני מרגיש הכי חופשי, אמיתי ומלא בעולם.

אבסורדי קצת, לא ?

למה לעזאזל קיבלתי כל כך הרבה כאפות בשבוע האחרון?

מכל כיוון?

בכל מקום?

מכולם? ...

ואם אני כזה בדסמי, למה אני כל כך סובל מהכאפות האלו? למה אני כל כך שבור?

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

טוב חבר'ה אין אותי.. נשברתי.. 

לא מרבה לפרסם פה, וכבר הרבה פחות נכנס לפה.

אבל *כמעט* בכל פעם שאני כאן, אני נתקל במישהי עם התואר ''שולטת'' פה, מישהי ששכחה את תואר ה"בן אדם" שקדם לו.

"אני מצפה לציות מוחלט, 100%, ללא גבולות, שתשלח תמונה שלך בתחתונים *כולל פנים*".
משום מה הדרישה הזאת (בצורה כזאת או אחרת) חוזרת פה יותר מדי, ואז היא מלווה בדרך כלל ב"או שזה בחוקים שלי או שאתה נחסם".
 - "אני יכול בבקשה לפחות לדעת מול מי אני? לדעת שאת לפחות באמת בחורה, שולטת?" שאלתי בהיסוס (הקלטה של 3 שניות \ תמונת סטייל טלגראס עם אצבע על האף יספיקו.

אז..  או שיש פה מלא הזויים שמחפשים להטריד \ לסחוט נשלטים.
או שאתן פשוט חיות בסרט רע,  אם את חושבת שמגיע לך 100% ו24\7 (וכל מיני מספרים שלמדת לזרוק לאוויר) ממישהו שרק הכרתם ואת לא מוכנה לתת לו תחושת בטחון, או אפילו כבוד בין בני אדם בסיסי. יחס גורר יחס, אל תופתעי כשלא תקבלי כבוד ואמון בחזרה. (ועם כמה שתשנאו אותי על האימרה הזאת, גם בטחון.)

אז כן נכון, לכן קל לחסום ולעבור לבא בתור מבין ה20 הודעות ממתינות, ואנחנו אלה שנשארים בודדים פגועים ומפוחדים.. אבל קארמה קיימת, וגם את מתישהו בחיים תצפי לכבוד ואמון בסיסיים, ואני מקווה שתקבלי כוויה בדיוק כמו שאני קיבלתי.

ולא אין לי בעיה עם קשרים ווירטואליים, אבל גם בקשרים כאלו צריכים אמון וכבוד. ואפילו יותר.




*הפוסט נכתב אחרי שראיתי לא מעט נשלטים פה שמבואסים ומפחדים מאותן הסיבות. ויותר ויותר שולטות שנותנות לזה לגיטימציה.. אולי מנהלי הכלוב צריכים לעשות משהו בנידון SUBMISSIVES LIVES MATTER? 


תודה, נשברתי סופית.


*עריכה, אני אפילו לא מדבר על אלו שמבקשות הטבות מתנות וכסף עוד לפניי שהן יודעות את שמי.  הן בקטגוריה אחרת (:

להעריץ, לשרת, לפנק, לספק,להתמסר, לתמוך, להעצים, לעזור ולהאדיר.  אני אעשה את מה שעליי לעשות בשבילך. אבל את חושבת שזה מה שאני רוצה, שזאת הסיבה שאני מדבר ומכרכר סביבך כל היום.. אז תני לחדש לך שיש לי מטרה אחרת שלשמה אני עושה את כל הדברים האלו.

רק בשביל להיות איתך באותו החלל, רק בשביל לראות את החיוך שלך, לקבל ממך יחס, כל יחס.. בין אם זאת נשיקה או סטירה..
כל דבר שיבוא ממך יהפוך את היום שלי למשמעותי, כל חיוך שלך יגרור חיוך גדול יותר שלי. 
אבל את לא יודעת שאני עושה את כל הדברים האלה כי יש לי מטרת על וצורך שעולה על כל אלו שתיארתי, 
ב99% מהזמן אנחנו נתרכז רק בך, הרצונות והצרכים שלי יסתנכרנו עם שלך, יהפכו לשלך. אבל יש עוד אחוז,|
האחוז הבודד הזה שגורם לכל המערכת יחסים הזאת לעבוד. האחוז אחד שגורם לי להתרפק ולסמוך עלייך בחזרה, שגורם לי לחייך מלהתמסר אלייך.
כי נכון, אני באמת רוצה להיות שלך ואני באמת רוצה שלך יהיה טוב יותר ונוח יותר, אבל גם לי יש צרכים, גם לי יש אינטרסים.
ומטרת העל שלי קצת מצריכה ממך צומי, קצת מצריכה ממך לחשוב עליי, לרצות שגם לי יהיה טיפה טוב וקל יותר.

האינטרס שלי הוא לקבל ממך יחס, מטרת העל שלי היא בסך הכל חיבוק, חיבוק חזק ועוטף, חיבוק אמיתי.
אבל תעשי את זה רק אם את מרגישה את זה, כי חיבוק צבוע רק יגרום לי להרגיש מרומה, מבוזבז.
תעשי את זה אם את באמת רוצה לראות את החיוך שלי, ובאמת רוצה שיהיה לי טוב תחתייך, שאחייך מלהעריץ ולהעצים אותך.


*לאחרונה זה נראה שלא מעט פספסו את המטרה במשחק הזה, ושגם אם רשום לך "שולטת" ולי "נשלט", עדיין יש לי רצונות וצרכים. והם ממש לא מוגזמים מדי.
כולה חיבוק אמיתי וכנות, ותסמכי עליי.. זה לא יוריד מכבודך או דומיננטיותך.

כבר המון זמן שלא יצא לי לכתוב פה, או בכלל בחיים שלי..
פעם הייתי כותב הרבה, לאו דווקא בכלוב, אבל כל שבוע שיר (לפחות חלקים משירים), סיפורים, ובכללי מתנסח ברשתות חברתיות \ אימיילים עסקיים בעבודה וכו'.
ולאחרונה, אני אומנם פה בכלוב הרבה יותר, מדמיין הרבה יותר, רוצה הרבה יותר, מפנטז הרבה יותר. אבל לא מצליח להראות את זה במילים.
היצירתיות עדיין שם, היכולות עדיין שם, הרצון שם אפילו יותר. אבל המוזה פשוט נטשה, או שמשהו אחר חוסם וגורם לי לכתוב ולהתחרט או אפילו לפסול עוד לפניי שהתחלתי.
יכול להיות שמישהו מצא אותה? את המוזה האבודה? או אחת אחרת? אני לא בררן, כל מוזה תתקבל בברכה

מישהו חווה פעם דבר כזה? איך יוצאים מזה? איך קורה מצב כזה שאני רוצה ויודע לעשות משהו אבל זה פשוט לא קורה?
מוזה פליז תחזרי, בין אם בצורה פיזית או מנטאלית, את יכולה להופיע בכל כך הרבה צורות.. בצלילים, בקצב, בנושא חזק ובועט, או אפילו בדמותה של הבחורה שתמיד חלמתי עליה.

רק תחזרי כבר יא מדוזה, מה צריך לעשות בשביל שתחזרי? אני אעשה הכל.. 
*למוצאים מובטח פרס גדול ומפנק (:

אין לי לאן לכתוב, לא יודע בכלל מה יעזור לי לכתוב. אין לי בכלל מושג מה לכתוב!

טוב... אין לי משהו טוב יותר לעשות במקום.

מדבר לעצמי ולאנשים בלי פרצופים, עם כינויים ותארים

וזה מוזר בעצם שאני יותר אני פה מאשר עם חברים..

בקיצור, חרא על התקופה הזאת. "ניו ייר ניו מי" בת** שלי.
יותר גרוע מ2020 בשבילי אישית כנראה שלא יכול להיות יותר גרוע, אבל איכשהו מרגיש לי שאני הולך לחוות אותו החרא בדיוק, את אותה הבדידות, אותו התסכול, אותו הבלבול שלא עוזב ומציף אותי באוברלואד כזה שאני כל כך מוצף במחשבות רעות וזבל שאני לא מצליח לחשוב כמו שצריך על דברים חיוביים וטובים..
אני קצת חושב עליה יותר מדי, וגם על ההיא..
ועלייך.. עלייך אני לא מפסיק לחשוב כלל, את הדבר הראשון שמופיע לי במחשבות ברגע שאני מתעורר בבוקר ואת יודעת את זה! ואיך זה הגיוני אם אין לך פנים בכלל?!?!

אז לה, בכלל לא אכפת, וההיא? ההיא כבר שכחה. ואת באמת באמת לא אשמה.
אף אחד לא אשם.. אבל בסוף איכשהו לי זה שכואב ורע. ורע לי לבד (: 





נראה לי שאני באמת צריך להתחיל לעשות מדיטציות.. לפחות הפוסט הזה גרם לי להסגר על משהו חיובי... טוב ממחר אבל.. 

הקפה מוכן, המייל מפוצץ, רשימה של תקלות ומטלות שצריך לסדר. כל זה כשהכלוב פתוח.
הכלוב פתוח כי אני חושב עלייך מהיום שאני קם עד לרגע שאני נרדם, כדי שלא אוכל לפספס אם תיהי פה.
הכלוב פתוח בגלל שאין לי איפה להתבטא ולהביע את עצמי האמיתי ולהתנתק מכל שגרת היום יום הנורא משעממת.
אז כמו רובוט אני עונה להוא ומתקשר להיא בשביל לתאם לה טכנאי או להגיד לה לעשות ריסטארט והופס זה עובד, ובכל הזמן הזה אני עדיין חושב רק עלייך והרצון להעניק ולתת את כל תשומת ליבי אלייך. את, שאני בטוח שנמצאת אי שם ( או פה)

אז כן, זהו עוד יום רגיל לחלוטין במשרד, רק שהמחשבה והריכוז שלי לא במשרד, הם עלייך..

כמעט בכל לילה אני יושב עם החבר'ה, גברים בעיקר. נורמלים כאלה עם מערכות יחסים ושאיפות לקריירה. רואים איזה משהו בנטפליקס, שומעים מוזיקה בועטת, מעשנים צוחקים ומדברים על בחורות שנראות טוב ומעלים זכרונות ומספרים סיפורים על ההיא מפה וההיא משם.

זהו עוד ערב נורמלי ורגיל בשבילי, שאני ממש נהנה ממנו ואוהב את החברים שלי, אבל כשאני חוזר לעצמי, ללבד שלי. אני לא רוצה את השגרה הנורמלית והמשעממת הזאת. אני איכשהו כל יום מתעורר כנשלט, צמא ורוצה להעניק מעצמי, להעריץ, לפנק ולשרת מישהי שתדע להנות ולהשתמש בזה כרצונה, לעצב ולחנך.

יהיה בי תמיד את הצד הוונילי, הנורמלי וכן גם השולט. אבל כשאני לידך כל זה לא משנה כי אני נתון למרותך, ורק הרצונות והחשקים שלך הם שחשובים.

אחרי זמן די ארוך שאני מחפש ולא מוצא את הצד הזה שאני כל כך משתוקק אליו וחולם עליו, לא בכלוב לא בטינדר לא בשום מקום.. זה נהפך לאובססיה ואני ממשיך כל בוקר להתעורר כנשלט בלי תכלית ובלי מטרה.

הכלוב הוריד משמעותית את התפוקה שלי בעבודה.. אבל כוסאומו, 


מעניין פה.

בלא המון שנים בהן אני חי ופעיל מינית, גיליתי ש90% מהנשים בתוך תוכן נשלטות.

הכרתי וחוויתי לא מעט פרטנריות שונות, בין אם זה מערכות יחסים, סטוצים מזדמנים או אפילו "יזיזות".
רובן היו ווניליות "נורמליות" וחמודות מבחוץ, בדיוק כמו הבת של השכן, חלקן האחר היו קצת יותר קינקיות ופתוחות.
אבל ברובן מצאתי את עצמי במעמד השליטה (במיטה ומחוצה לה). מצאתי את עצמי במעמד השליטה גם כשלא יזמתי לשם.. פשוט הובלתי לשם!

זה גרם לי להבין שבאמת 90% מהנשים נשלטות כשמדובר במין וסקס, כן גם אלה שהגדירו את עצמן כשולטות בסוף התברר שעושה להן את זה ממש להיות גם בצד השני..
ובסופו של דבר.. בסופו של דבר כל המערכות יחסים האלה נכשלו בעיקר בגללי, בגלל איבוד עניין, חוסר משיכה, לא התאמצתי מספיק .. או שפשוט זה לא נועד לקרות?


המסקנה היחידה שאני מקבל מזה, זה שלא תמיד מהנה להיות במעמד השליטה, נכון אני טוב בזה ואתן כולכן נהנתן מזה.. אבל אני לא תמיד, ברוב הפעמים זה כבר הכביד עליי.

המסקנה היחידה שאני מקבל לזה שבאמת יש יותר אנשים כנועים שנועדו לשרת, לספק, ולהעצים את הדומיננטים,  ואולי אני מהם.. רק אולי..