לפני שנה. יום שני, 25 במרץ 2024 בשעה 15:16
We talked about fake smiles. What you don't realize is, that you're one of the only ones that has seen my real smile in years.
Yet now, I have no reason to smile.
אוטוביוגרפיה.
כאן אספר חוויות, פנטזיות, כאב, אהבה, שליטה, דעה, מוסר, חוסר שליטה, סיפורי אמת ופרי דמיוני.
בהצלחה לכולנו.
בהצלחה לכולנו.
לפני שנה. יום שישי, 1 במרץ 2024 בשעה 15:30
How Many scars, did you have to justify, because you loved the person holding the knife?
לפני שנתיים. יום חמישי, 11 בינואר 2024 בשעה 7:08
היום ה97.
ינואר הוא חודש מוזר לי, על אחת כמה וכמה עכשיו.
הרבה פעמים רצים לי המון דברים בראש, אבל אני יודע ליצור בהם סדר. החודש, השנה הזאת, איני יודע.
97 יום שאני במלחמה. נכון, אמנם אני לא בעזה, אלא בצפון, אבל גם אצלנו לא משעמם. כמות ההקפצות, החשדות לחדירות, היירוטים שהיו לי מעל הראש, על הנפילות שהיו -אולי- טיפה קרובות מידי מעסיקות אותי פחות ממה שציפיתי. מוזר בגיל 36 להרגיש כאילו אני בסדיר, מוזר בגיל 36 להיות ב"מוד מלחמה" ולקחת את זה כשיגרה.
לפני כמה ימים הייתה יומולדת למישהו שמאוד יקרה לליבי, אבל לעולם לא תהיה שלי.
היום יש יומולדת למישהי שהייתי בטוח (אם הייתם שואלים אותי לפני שנה) שתהיה שלי.
ועוד כמה ימים, יש יומולדת לזאת שהייתה שלי, אבל לעולם לא תהיה שלי כבר, כי היא כבר לא בעולמי, או בעולמנו.
אמנם יש עוד אחת, שיום הולדה הוא לא בינואר, אבל כמובן, מעסיקה אותי.
בין אלו, תמיד אני אחשוב מה הן יכולות לומר לי, עכשיו, כשאני שם בצפון. האם יש גאווה? אפטיות? מילים חמות? לא ברור.
הפוסט הזה נכתב בלי מטרה, בלי אג'נדה, סתם תהיות של ינואר.
נכון, אני באפטר, כרגע בסלון הבית, מזמין לי בכלל אוכל תאילנדי, יושב בטריינינג וטאפצ'קי מתחת למזגן. אבל זאת הפסיקה להיות השיגרה שלי. השיגרה שלי זה ציוד, נשק, קסדה, ושינה עם עין אחת פתוחה.
כל השבוע אני חושב עליה, ועליה, ועליה, וכמובן... עליה.
רוצה שזה יסתיים, רוצה לחזור לשיגרה האמיתית, רוצה שהנפש תחלים. רוצה דיי.
לפני שנתיים. יום שישי, 3 בנובמבר 2023 בשעה 2:36
דרושה שיחה טובה לטובת שיפור הזמן במיל.
לפני שנתיים. יום שלישי, 31 באוקטובר 2023 בשעה 17:03
היום ה25. אפטר.
This isn't my first rodeo.
דרך לבנון השנייה בסדיר,
צו 8 בעופרת יצוקה,
צו 8 בעמוד ענן,
צו 8 בצוק איתן,
וכמובן, עכשיו.
מי שמכיר אותי, יודע שאני שונא את המילה "קשה", תמיד מעדיף את המילה "מאתגר".
אבל הפעם, זה קשה.
אין אנרגיות גופניות, אין אנרגיות רגשיות, אין אנרגיות נפשיות.
אבל כל בוקר נזכר בסיבה שאני פה.
שככל שביכולתי, אעשה הכל למנוע מעוד אב לקרוא קדיש על בנו.
אעשה הכל למנוע מעוד ילד להתיימם.
אעשה הכל למנוע מעוד אישה להפוך לאלמנה.
קשה לי, אבל אעמוד במשימה.
נכון, אני מקווה שזה יגמר כבר.
אבל יותר חשוב לי מזה שזה יגמר, חשוב לי שננצח.
לפני שנתיים. יום חמישי, 12 באוקטובר 2023 בשעה 9:35
היום השישי.
עייף, מסריח, שלם, אבל עם נפש מרוסקת
עם ישראל חי, עם ישראל ינצח.
לפני שנתיים. יום שבת, 7 באוקטובר 2023 בשעה 6:51
Wish me luck.
לפני שנתיים. יום שלישי, 26 בספטמבר 2023 בשעה 13:41
במסגרת העבודה אני נוסע המון. המון המון. מעיר אחת לאחרת, לקיבוץ ולכפר.
לפעמים, אני גם עובר ליד העיר שלך.
היום, זה היה אחד מהימים האלה.
כשראיתי את המקום שממנו את צופה בנוף המהמם, חשבתי לעצור להגיד לך שלום, לשאול לשלומך, לספר לך מה שלומי, לדבר אלייך, להיזכר בך, ברגעים שלנו.
הרי אני לא מבקר הרבה. כאילו, מרגיש לי שאני לא מבקר מספיק. אבל כן, מה אגיד, קשה לדבר אל אותה אבן, אל אותו שיש.
הרי כל פעם שאני מתקרב אל משכנך הניצחי, ליבי שוקע.
עצרתי ליד, התעכבתי, התלבטתי אם להיכנס.
בחרתי הפעם שלא.
לא כי לא רציתי. רציתי! אני נשבע! אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לזה. כאב לי מידי.
על כן נסעתי, ועכשיו אני מצר על כך שלא ביקרתי.
לפני שנתיים. יום שני, 25 בספטמבר 2023 בשעה 19:49
In a mere few weeks, I'll once again be forced to confront the agonizing truth that love sometimes demands us to release our grip, allowing our beloved to soar freely without us. Still, I cling to the fragile hope that if her heart ever aches for mine again, mine will find the strength to embrace hers. Yet, shrouded in the shadows of its own wounds and battle scars, I fear it may falter in this monumental task.
לפני שנתיים. יום שישי, 25 באוגוסט 2023 בשעה 15:26
חיטטתי בnotes בטלפון, סתם מוחק דברים לא רלוונטיים.
ואז זה קפץ, אותו חלום שרשמתי לעצמי, שהתעוררתי באמצע הלילה, ספק מחוייך, ספק עצוב שזה היה רק חלום.
"אתמול בלילה הלכתי לישון."
שמעתי במעומעם את עצמי דופק על הדלת. פתחת אותה, חיוך רחב והזמנת אותי להיכנס. "נו בוא כבר" אמרת לי. הכל היה מואר, לבן. "קפה?" שאלת, בזמן שכבר הכנת. סיפרת לי שרגוע לך, שנעים שם. סיפרת לי שמאוד מעניין גם, היו ספרים, עבודה והמון מה לעשות. צחקת כששאלתי מה אלו העוגיות האלה. "מה אתה לא מזהה?" הרמת את הרגל וליטפת את הקעקוע. סיפרת לי שאת מתגעגעת להרבה אנשים, אבל שהגעגוע עובד שונה שם. כי במידה מסויימת, עדיין אפשר לחוות את אותם אנשים. "נראה לי שזה עובד קצת שונה איפה שאני נמצא" חייכתי. התעניינת איך אני, איך בעבודה, איך אני חווה את מה שקרה. ביקשת שאני לא אדאג, שאת בסדר. אני חייב להודות שהתגעגעתי לראות אותך מחייכת. "טוב" אמרת כשהבטת על השעה. "מאוחר, אתה צריך לצאת עוד מעט לעבודה" אמרת תוך כדי שליווית אותי לדלת "מבטיח לבוא לבקר?" שאלת עם חיוך רחב. "מבטיח", עניתי.
ואז התעוררתי.
האמת? זה שקר. לא חיטטתי. הוא מתנוסס בראש הnotes מאז אותו לילה. תמיד אני מסתכל עליו, נזכר, ויוצא מהאפליקציה. הרבה זמן חשבתי לרשום את החלום פה שוב, ובחרתי שלא. זהו, הפעם בחרתי שכן.
אם א.ק. (לא הא.ק. המפורסמת, אל חשש) קוראת את זה כרגע, אז שיחתנו היום, הזכירה לי אותה.