|
|
|
אבל הוא דבר נורא.
אבל האם כל אבל הוא זהה? האם האבל של אובדן חבר, שונה מאבל של אובדן בן משפחה, שונה מאבל של אובדן אהובה?
כזה הוא אבלי, הוא שלי ורק שלי. עוטף אותו בשתי ידיים. אף אדם לא יבין. אף אדם שלא חווה אבל דומה לא יבין.
אני מקבל את זה, וזה מובן לי, כי כדי להבין, אחרים יצטרכו לחוות אובדן כזה, ואיני רוצה שאף אדם יחווה דבר כזה.
"Grief can't be shared. Everyone carries it alone; his own burden in his own way."
- Anne Morrow Lindbergh.
חלמתי עלייך.
היית איתי, פה.
חלמתי עלייך.
לפעמים אני חושב שזה יותר קל שאני אהיה איתך, שם.
אם את שם למעלה.. שומעת.. תעזרי לי לעבור את זה.
עוד מעט שנה מאז שחברת למלאכים.
ואילו אני? כעלה נידף ברוח בארץ האדם.
נושא תפילה שליבך, גופך ונפשך, במבנה הלא מובן לי שם למעלה, החלימו.
אולי עוד ארקוד איתך שוב, מתישהו, למעלה.
איך יודעים שהכל משתפר מיום ליום? שאני חזק יותר? שאני דוחף את עצמי יותר?
קמתי היום ב05:45 כדי לצאת לרוץ ב6.
מרוצה מעצמי.
בין אם אנו מאמינים, ובין אם אנו לא, בין אם אנו מסתכלים על דרכי האל, ובין אם על דרכי הטבע, או כל דבר שבינהם, הדבר הכי נורא והכי מגוחך שהוענק לעולמנו, זאת האהבה.
כל אדם שמספיק שסיים תיכון, יודע מה היא נוסחא. פשוט, בסיסי, וכל ערך שנכניס, יתן לנו תוצאה כזאת או אחרת. גם במקרה ולא תהיה תוצאה, נדע למה.
מצד שני, אהבה.. אוי אהבה, איזה אויב גרוע ומר הוא.
הרי אם נכניס למערבל הגדול את כל מה שאנו רוצים, מחפשים, זקוקים לו, אותו מערבל מתמטי, לוגי, ארתמטי, הוא יפלוט החוצה משהו, ומשהו יחסר.
לא כי אנחנו לא מוכנים להתפשר, אלא כי הגורל צוחק עלינו.
נחלום על א', אבל נתקל בב'.
נתאהב באהבות נכזבות,
נאהב את זאת שלא אוהבת אותנו חזרה,
נתאהב בזאת שלא נוכל להגשים את חלומותייה,
או שנתאהב בזאת שלא תוכל להגשים את חלומותיינו.
והכי גרוע, הכי כואב, שלעד נאהב את זאת שכבר לא עוד.
החיים מתחלקים ל2.
לפני ברוקולי על פיצה,
ואחרי ברוקולי על פיצה.
איך מסבירים לאחרים את הכאב שלך?
אחת הסיבות שאני מרגיש טוב במקום העבודה החדשה, היא מכיוון לא רק שאני חדש באותו מקום, אלא באותו תחום.
בתחומי הקודם, הייתי דמות מוכרת, מכובדת וידועה. גם אותם אנשים שלא עבדו איתי בצורה ישירה, הכירו אותי, ידעו מי אני, הן ברמה האישית והן במקצועית.
על כן, ידעו את כאבי.
עכשיו לא.
מודה, זה קל יותר, פשוט יותר, איני מוקף במבטי רחמים. לא מדברים אליי בשקט כי חושבים שקשה לי להתמודד. לא מסתכלים עליי במבט מלא חמלה.
אני לא מעוניין בזה.
מצד שני, היא הייתה חלק ממני, הלב שלי שזור בנשמתה לנצח, גם היום.
אני מרגיש שהיום אין לי עם מי לדבר על זה, עם האנשים שסביבי יום יום. על כן, איני יודע מה עליי לעשות.
האם עליי לשמור את הכאב לעצמי, שגם אם אחלוק אותו, זה לא שאנשים רבים יבינו?
או עליי לשתף, כדי שידעו מה הסיבה שאני, אני.
היום המון רגשות וכאב עלו. "אתה שקט היום" אמרו לי.
כיצד אפשר להסביר שהשקט הוא בחוץ ואילו בפנים סערה?
"אתם לא בקשר?" נשאלתי. כיצד ניתן לענות לשאלה כזאת, בלי לומר שעם מלאכים בשמיים, לא ניתן באמת להיות בקשר?
שקשוקה ופיתה על הגז.
מה אני רוצה סה"כ?
להיות מסוגל לאהוב שוב.
