אוטוביוגרפיה.

יש משהו מדהים במסע שיפור עצמי.

בזמן האחרון (מזה מספר חודשים), החלטתי שאני חוזר להתאמן. אבל כמו שצריך, בצורה בריאה, נכונה, שיפור תזונה ועוד.

עכשיו בואו, אני רחוק מלהיות מושלם, וכמו כל אדם אחר יש לי את נושא ה"בודי דיסמורפיה". 

מה שכן, לאחרונה חבר שאל מה נותן לי את המוטיבציה.

קודם כל, הסברתי לו, שאני עושה את זה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים. לצד זאת, סיפרתי לו על הפעם הראשונה שקיבלתי "הערה" מהסביבה שרואים עליי שאני מתאמן ונראה יותר טוב.

אז מה זה משנה מה מקור המוטביציה, מבפנים או מבחוץ, העיקר שאני מרגיש טוב יותר עם עצמי.

הידד.

יותר קל לזייף חיוך, מאשר להסביר מדוע אתה לא רואה סיבות לחייך שוב.

לצערי, ובכאב, אשוב לכתוב.

ביומן מסע שלי, אין חוקים.

יכול לכתוב יומיים ברצף, יכול לא לכתוב חודשיים.

לעיתים כותב לכם, לעיתים לעצמי, לעיתים כתבתי למי שכבר לא איתי.

הפעם, אני כותב לך.

אני בספק מאוד מאוד גדול אם תקראי את זה אי פעם. הרי בואי, את לא מ"העולם" הזה שלי, מה לך ולבלוג שלי, מה לך ול"זה". בטח ובטח, לא מאמין שאת נכנסת לפה מאז שחשפתי את זה בפנייך. עזבי, קשה לי להאמין שבכלל חשפתי את זה בפנייך, אחרי שידעת איך נפגעתי מהאחרונה.

עם זאת, זה מה שמעניין בך ובי. אמנם אנחנו מכירים דקה וחצי במונחי חיים. כמה זה היום? חודש וקצת? עם זאת, את חשפת בפניי את מה ששלך, ואני חשפתי את מה ששלי. במקום ניצול, פחד, פרשנות שגויה, אנחנו עושים משהו שהוא כמעט שובר מוסכמות בעולם של היום.. אנחנו מנסים לעזור זה לזו לצמוח.

אז פה אני אומר לך תודה על זה שנכנסת בצורה מאוד ייחודית, מוזרה ושונה לחיי. 

אני אומר לך תודה על זה שלמרות שקשה לך לומר את המילה אהבה, רואים אותה בעיניים שלך.

אני אומר לך תודה שאת לא מסתתרת ולא מפחדת.

אני אומר לך תודה שאת מתגעגעת.

אני אומר לך תודה, שאולי, רק אולי, את תגרמי לי להאמין באהבה שוב.

שואל את עצמי האם לשלוח לך את הפוסט הזה. תוהה האם את בכל זאת, שאת לבד עם הפלאפון במיטה לפני השינה, תוהה ונכנסת לראות אם כתבתי משהו. מעניין אם היה ואת אכן עושה זאת, האם תספרי לי שקראת.

זה פרק מספר 25 ביומן מסע שלי. 

אולי, רק אולי, התחלתי מסע חדש, איתך, משותף, מיוחד, חם ואוהב. מחכה לכתוב את פרק #1 בשלנו.

ערב יום כיפור, בחוץ אין רכב אחד, הליכה לכיוון חבר שהזמין לשבת אצלו.

ילדים עם אופניים,

משפחות שיושבות בחוץ וצוחקות אחת עם השנייה על כיסאות כתר על המדרכה וקצת על הכביש.

בגדים של חג, שקט שלא שומעים הרבה.

תוך כדי ההליכה, רואה מספר נערים, טובי בנינו, לבושים, מחוייכים לאחר הארוחה המפסקת והבית כנסת, הכיפות לבנות ובולטות מבין החושך שבחוץ,

אין דבר יותר מהנה מלשמוע את השיחה בינהם, כאשר האחד, קורא לשני...

"בואנה יא בן בן בן בן של זונה, יש לך מזל שהיום יום כיפור למה הייתי מזיין את האמ-אמא שלך יא שרמוטה פי עלייך יא זבל חרא"

טובי בנינו, טובי בנינו..

כמה החיים שלי בדיחה?

קניתי היום וופלים לימון.

תפיחי בי חיים, תני לי סיבה.

תני לי לקחת ממך כדי שאוכל לתת.

תאכלס, מה אני צריך?

כפית קטנה עם לב גדול.

אז איך עושים את זה נכון?

אלו שעושים את ה1+1 מתוך הדברים שאני כותב יכולים להניח, ודיי בבירור אגב, שחוויתי דברים פחות סימפטיים.

כבר שנה אני מעיד על עצמי שאני "סחורה סוג ב'".

אך הדבר המתסכל פה הוא, תגובות שמנסות להכניס אותי לאותה מסגרת. לדוגמא אותה אחת שאמרה לי לפני זמן קצר שלדעתה "אני לא בשל" על פי הדברים שאני חושף פה.

בעיניי זה דבר קטן, אדם שלא זוכר את עברו, איך יוכל לבנות עתיד?

הקטע המעצבן ביותר הוא, שאני פשוט לא זוכר איך עושים את זה כבר. מתחילים משהו חדש, מרגש, מרענן, ייחודי.

אולי גישת הcut the bullshit, גישת התאכלס, לא ראויה.

אבל אני שם, לא נהיה צעיר יותר, חסר אנרגיות למשחקים.

רוצה אמיתי, חי, נושם, כאן ועכשיו, מרגש, יצרי, חזק, מנחם, מחבק, אוהב.

אין לי מושג מה מטרת העמוד הזה ביומן המסע.

לא הצלחתי להעביר את מה שרציתי.

נו טוב, so be it.

פוסט אחד יותר טוב, אחד פחות טוב.

רוצה רק למחוק ולהתחיל מחדש.