לפני 3 שנים. יום חמישי, 12 באוקטובר 2023 בשעה 9:35
היום השישי.
עייף, מסריח, שלם, אבל עם נפש מרוסקת
עם ישראל חי, עם ישראל ינצח.
אוטוביוגרפיה.
כאן אספר חוויות, פנטזיות, כאב, אהבה, שליטה, דעה, מוסר, חוסר שליטה, סיפורי אמת ופרי דמיוני.
בהצלחה לכולנו.
בהצלחה לכולנו.
לפני 3 שנים. יום שבת, 7 באוקטובר 2023 בשעה 6:51
Wish me luck.
לפני 3 שנים. יום שלישי, 26 בספטמבר 2023 בשעה 13:41
במסגרת העבודה אני נוסע המון. המון המון. מעיר אחת לאחרת, לקיבוץ ולכפר.
לפעמים, אני גם עובר ליד העיר שלך.
היום, זה היה אחד מהימים האלה.
כשראיתי את המקום שממנו את צופה בנוף המהמם, חשבתי לעצור להגיד לך שלום, לשאול לשלומך, לספר לך מה שלומי, לדבר אלייך, להיזכר בך, ברגעים שלנו.
הרי אני לא מבקר הרבה. כאילו, מרגיש לי שאני לא מבקר מספיק. אבל כן, מה אגיד, קשה לדבר אל אותה אבן, אל אותו שיש.
הרי כל פעם שאני מתקרב אל משכנך הניצחי, ליבי שוקע.
עצרתי ליד, התעכבתי, התלבטתי אם להיכנס.
בחרתי הפעם שלא.
לא כי לא רציתי. רציתי! אני נשבע! אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לזה. כאב לי מידי.
על כן נסעתי, ועכשיו אני מצר על כך שלא ביקרתי.
לפני 3 שנים. יום שני, 25 בספטמבר 2023 בשעה 19:49
In a mere few weeks, I'll once again be forced to confront the agonizing truth that love sometimes demands us to release our grip, allowing our beloved to soar freely without us. Still, I cling to the fragile hope that if her heart ever aches for mine again, mine will find the strength to embrace hers. Yet, shrouded in the shadows of its own wounds and battle scars, I fear it may falter in this monumental task.
לפני 3 שנים. יום שישי, 25 באוגוסט 2023 בשעה 15:26
חיטטתי בnotes בטלפון, סתם מוחק דברים לא רלוונטיים.
ואז זה קפץ, אותו חלום שרשמתי לעצמי, שהתעוררתי באמצע הלילה, ספק מחוייך, ספק עצוב שזה היה רק חלום.
"אתמול בלילה הלכתי לישון."
שמעתי במעומעם את עצמי דופק על הדלת. פתחת אותה, חיוך רחב והזמנת אותי להיכנס. "נו בוא כבר" אמרת לי. הכל היה מואר, לבן. "קפה?" שאלת, בזמן שכבר הכנת. סיפרת לי שרגוע לך, שנעים שם. סיפרת לי שמאוד מעניין גם, היו ספרים, עבודה והמון מה לעשות. צחקת כששאלתי מה אלו העוגיות האלה. "מה אתה לא מזהה?" הרמת את הרגל וליטפת את הקעקוע. סיפרת לי שאת מתגעגעת להרבה אנשים, אבל שהגעגוע עובד שונה שם. כי במידה מסויימת, עדיין אפשר לחוות את אותם אנשים. "נראה לי שזה עובד קצת שונה איפה שאני נמצא" חייכתי. התעניינת איך אני, איך בעבודה, איך אני חווה את מה שקרה. ביקשת שאני לא אדאג, שאת בסדר. אני חייב להודות שהתגעגעתי לראות אותך מחייכת. "טוב" אמרת כשהבטת על השעה. "מאוחר, אתה צריך לצאת עוד מעט לעבודה" אמרת תוך כדי שליווית אותי לדלת "מבטיח לבוא לבקר?" שאלת עם חיוך רחב. "מבטיח", עניתי.
ואז התעוררתי.
האמת? זה שקר. לא חיטטתי. הוא מתנוסס בראש הnotes מאז אותו לילה. תמיד אני מסתכל עליו, נזכר, ויוצא מהאפליקציה. הרבה זמן חשבתי לרשום את החלום פה שוב, ובחרתי שלא. זהו, הפעם בחרתי שכן.
אם א.ק. (לא הא.ק. המפורסמת, אל חשש) קוראת את זה כרגע, אז שיחתנו היום, הזכירה לי אותה.
לפני 3 שנים. יום רביעי, 23 באוגוסט 2023 בשעה 16:06
יש משהו מדהים במסע שיפור עצמי.
בזמן האחרון (מזה מספר חודשים), החלטתי שאני חוזר להתאמן. אבל כמו שצריך, בצורה בריאה, נכונה, שיפור תזונה ועוד.
עכשיו בואו, אני רחוק מלהיות מושלם, וכמו כל אדם אחר יש לי את נושא ה"בודי דיסמורפיה".
מה שכן, לאחרונה חבר שאל מה נותן לי את המוטיבציה.
קודם כל, הסברתי לו, שאני עושה את זה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים. לצד זאת, סיפרתי לו על הפעם הראשונה שקיבלתי "הערה" מהסביבה שרואים עליי שאני מתאמן ונראה יותר טוב.
אז מה זה משנה מה מקור המוטביציה, מבפנים או מבחוץ, העיקר שאני מרגיש טוב יותר עם עצמי.
הידד.
לפני 3 שנים. יום שישי, 23 ביוני 2023 בשעה 19:54
יותר קל לזייף חיוך, מאשר להסביר מדוע אתה לא רואה סיבות לחייך שוב.
לפני 3 שנים. יום שני, 12 ביוני 2023 בשעה 18:37
לצערי, ובכאב, אשוב לכתוב.
לפני 5 שנים. יום שבת, 30 באוקטובר 2021 בשעה 11:51
ביומן מסע שלי, אין חוקים.
יכול לכתוב יומיים ברצף, יכול לא לכתוב חודשיים.
לעיתים כותב לכם, לעיתים לעצמי, לעיתים כתבתי למי שכבר לא איתי.
הפעם, אני כותב לך.
אני בספק מאוד מאוד גדול אם תקראי את זה אי פעם. הרי בואי, את לא מ"העולם" הזה שלי, מה לך ולבלוג שלי, מה לך ול"זה". בטח ובטח, לא מאמין שאת נכנסת לפה מאז שחשפתי את זה בפנייך. עזבי, קשה לי להאמין שבכלל חשפתי את זה בפנייך, אחרי שידעת איך נפגעתי מהאחרונה.
עם זאת, זה מה שמעניין בך ובי. אמנם אנחנו מכירים דקה וחצי במונחי חיים. כמה זה היום? חודש וקצת? עם זאת, את חשפת בפניי את מה ששלך, ואני חשפתי את מה ששלי. במקום ניצול, פחד, פרשנות שגויה, אנחנו עושים משהו שהוא כמעט שובר מוסכמות בעולם של היום.. אנחנו מנסים לעזור זה לזו לצמוח.
אז פה אני אומר לך תודה על זה שנכנסת בצורה מאוד ייחודית, מוזרה ושונה לחיי.
אני אומר לך תודה על זה שלמרות שקשה לך לומר את המילה אהבה, רואים אותה בעיניים שלך.
אני אומר לך תודה שאת לא מסתתרת ולא מפחדת.
אני אומר לך תודה שאת מתגעגעת.
אני אומר לך תודה, שאולי, רק אולי, את תגרמי לי להאמין באהבה שוב.
שואל את עצמי האם לשלוח לך את הפוסט הזה. תוהה האם את בכל זאת, שאת לבד עם הפלאפון במיטה לפני השינה, תוהה ונכנסת לראות אם כתבתי משהו. מעניין אם היה ואת אכן עושה זאת, האם תספרי לי שקראת.
זה פרק מספר 25 ביומן מסע שלי.
אולי, רק אולי, התחלתי מסע חדש, איתך, משותף, מיוחד, חם ואוהב. מחכה לכתוב את פרק #1 בשלנו.
לפני 5 שנים. יום חמישי, 16 בספטמבר 2021 בשעה 15:29
ערב יום כיפור, בחוץ אין רכב אחד, הליכה לכיוון חבר שהזמין לשבת אצלו.
ילדים עם אופניים,
משפחות שיושבות בחוץ וצוחקות אחת עם השנייה על כיסאות כתר על המדרכה וקצת על הכביש.
בגדים של חג, שקט שלא שומעים הרבה.
תוך כדי ההליכה, רואה מספר נערים, טובי בנינו, לבושים, מחוייכים לאחר הארוחה המפסקת והבית כנסת, הכיפות לבנות ובולטות מבין החושך שבחוץ,
אין דבר יותר מהנה מלשמוע את השיחה בינהם, כאשר האחד, קורא לשני...
"בואנה יא בן בן בן בן של זונה, יש לך מזל שהיום יום כיפור למה הייתי מזיין את האמ-אמא שלך יא שרמוטה פי עלייך יא זבל חרא"
טובי בנינו, טובי בנינו..