כמה החיים שלי בדיחה?
קניתי היום וופלים לימון.
כמה החיים שלי בדיחה?
קניתי היום וופלים לימון.
תפיחי בי חיים, תני לי סיבה.
תני לי לקחת ממך כדי שאוכל לתת.
תאכלס, מה אני צריך?
כפית קטנה עם לב גדול.
אז איך עושים את זה נכון?
אלו שעושים את ה1+1 מתוך הדברים שאני כותב יכולים להניח, ודיי בבירור אגב, שחוויתי דברים פחות סימפטיים.
כבר שנה אני מעיד על עצמי שאני "סחורה סוג ב'".
אך הדבר המתסכל פה הוא, תגובות שמנסות להכניס אותי לאותה מסגרת. לדוגמא אותה אחת שאמרה לי לפני זמן קצר שלדעתה "אני לא בשל" על פי הדברים שאני חושף פה.
בעיניי זה דבר קטן, אדם שלא זוכר את עברו, איך יוכל לבנות עתיד?
הקטע המעצבן ביותר הוא, שאני פשוט לא זוכר איך עושים את זה כבר. מתחילים משהו חדש, מרגש, מרענן, ייחודי.
אולי גישת הcut the bullshit, גישת התאכלס, לא ראויה.
אבל אני שם, לא נהיה צעיר יותר, חסר אנרגיות למשחקים.
רוצה אמיתי, חי, נושם, כאן ועכשיו, מרגש, יצרי, חזק, מנחם, מחבק, אוהב.
אין לי מושג מה מטרת העמוד הזה ביומן המסע.
לא הצלחתי להעביר את מה שרציתי.
נו טוב, so be it.
פוסט אחד יותר טוב, אחד פחות טוב.
רוצה רק למחוק ולהתחיל מחדש.
אבל הוא דבר נורא.
אבל האם כל אבל הוא זהה? האם האבל של אובדן חבר, שונה מאבל של אובדן בן משפחה, שונה מאבל של אובדן אהובה?
כזה הוא אבלי, הוא שלי ורק שלי. עוטף אותו בשתי ידיים. אף אדם לא יבין. אף אדם שלא חווה אבל דומה לא יבין.
אני מקבל את זה, וזה מובן לי, כי כדי להבין, אחרים יצטרכו לחוות אובדן כזה, ואיני רוצה שאף אדם יחווה דבר כזה.
"Grief can't be shared. Everyone carries it alone; his own burden in his own way."
- Anne Morrow Lindbergh.
חלמתי עלייך.
היית איתי, פה.
חלמתי עלייך.
לפעמים אני חושב שזה יותר קל שאני אהיה איתך, שם.
אם את שם למעלה.. שומעת.. תעזרי לי לעבור את זה.
עוד מעט שנה מאז שחברת למלאכים.
ואילו אני? כעלה נידף ברוח בארץ האדם.
נושא תפילה שליבך, גופך ונפשך, במבנה הלא מובן לי שם למעלה, החלימו.
אולי עוד ארקוד איתך שוב, מתישהו, למעלה.
איך יודעים שהכל משתפר מיום ליום? שאני חזק יותר? שאני דוחף את עצמי יותר?
קמתי היום ב05:45 כדי לצאת לרוץ ב6.
מרוצה מעצמי.
בין אם אנו מאמינים, ובין אם אנו לא, בין אם אנו מסתכלים על דרכי האל, ובין אם על דרכי הטבע, או כל דבר שבינהם, הדבר הכי נורא והכי מגוחך שהוענק לעולמנו, זאת האהבה.
כל אדם שמספיק שסיים תיכון, יודע מה היא נוסחא. פשוט, בסיסי, וכל ערך שנכניס, יתן לנו תוצאה כזאת או אחרת. גם במקרה ולא תהיה תוצאה, נדע למה.
מצד שני, אהבה.. אוי אהבה, איזה אויב גרוע ומר הוא.
הרי אם נכניס למערבל הגדול את כל מה שאנו רוצים, מחפשים, זקוקים לו, אותו מערבל מתמטי, לוגי, ארתמטי, הוא יפלוט החוצה משהו, ומשהו יחסר.
לא כי אנחנו לא מוכנים להתפשר, אלא כי הגורל צוחק עלינו.
נחלום על א', אבל נתקל בב'.
נתאהב באהבות נכזבות,
נאהב את זאת שלא אוהבת אותנו חזרה,
נתאהב בזאת שלא נוכל להגשים את חלומותייה,
או שנתאהב בזאת שלא תוכל להגשים את חלומותיינו.
והכי גרוע, הכי כואב, שלעד נאהב את זאת שכבר לא עוד.