לפני 4 שנים. יום ראשון, 4 באפריל 2021 בשעה 15:02
הנושא היום הוא אובדן.
האם אי פעם אנחנו באמת לומדים להתמודד איתו? הרי כבני אדם, לא סביר להניח שלא איבדנו מישהו קרוב, או שנאבד בזמן הנראה לעין. רק מעטים לא "זוכים" לאבד, כי הם נאבדים בעצמם, וזה כואב לאחרים רבות. מה גם, יש כאלה שבוחרים להאבד, ואז עולות שאלות קשות מאוד.
אז איבדתי. שום דבר לא מכין אותך לזה. לעמוד שם, להסתכל, כשאין יותר.
ואז השאלה הנשאלת, איך ממשיכים?
האמת? הכאב יושב, כואב, שורף, מרתיח את הדם, מבעיר אותך מבפנים.. אבל איך שהזמן עובר.. הוא לא דוהה. פשוט לומדים לחיות לצידו. כמו צל ענק שמלווה אותך לכל מקום. במקום העבודה החדש שלי לא יודעים על האובדן שלי. מאחורי החיוך הממזרי, החוש הומור, המקצועיות והדייקנות שלי, מסתתר שבר כלי. מי היה מאמין בעצם?
כל זה גרם לי לחשוב. כמה אנשים שאני רואה סביבי, דרך חלון הרכב, דרך התור לקפה, דרך התחנת דלק ודרך סתם התקלויות רנדומליות יומיומיות.. כאלה שמחייכים, מברכים לשלום, זורקים בדיחה, כמה מהם.. שבורים?
יש ציטוט, מהמשפטים הדרמטיים האלה שרואים שצפים להם ברחבי האינטרנט "The saddest people smile the brightest". הו. משפט כה נוראי, עם זאת, כה נכון.
אני קצת אחרי אותה תקופת אובדן. הצל מאחוריי, הוא גם לעולם לא יעלם, אבל מה נעשה, לומדים לחיוך עימו.
לפני כמה פוסטים העלתי תמונה מסצנה בWandaVision. מי שלא מכיר, הסדרה על סקרלט ויץ' ממארוול, בכלל קומיקס, מי היה מאמין שיהיה בו עומק?
"what is grief if not love persevering".
אשכרה. משפט שפשוט הרגיש כמו בוקס בבטן.
אבל כן, הוא נכון. זה מה שזה.
מה שכן, היום אני מצליח לחייך.
הצלחתי לישון הלילה.
