מצחיק, או בעצם עצוב, עד כמה אפשר לאבד את החושים בסיטואציות כאלה.
מימד הזמן והמרחק פשוט גורם לאבדן חושים, ולא במובן הטוב אלא ממש Literally.
ואולי זה לא המימדים שעושים זאת. אולי שריון שעטיתי גורם לי להתכנס פנימה ולהרגיש כל כך מרוחקת.
לא מסוגלת יותר להישיר אליך מבט, אני מסתכלת במרחב אך לא ישירות. לא באופן ממוקד. אולי כי להישיר מבט זה לתת אפשרות להסתכל בחזרה אלי פנימה, דרך האישונים אל תוך הנשמה הפצועה, ולראות את הדימום.
לא יכולה להקשיב באמת מתוך התענינות. נכון אני שומעת וזה כמו לשמוע מכונית ברחוב או את הילדים בגינה, או את הרעש הפנימי שלי. זה שם. שומעת אך לא באמת מקשיבה.
אין לי יכולת להגיב, בטח לא באופן שהיית רוצה לשמוע. יש לי המון מה לומר אך זה לא עובר את מחסום השפתיים. בשביל מה בעצם?
על הריח שלך שכל כך אהבתי פעם להסניף אין בכלל מה לדבר. הוא פשוט כבר לא קיים. אולי החלפת בושם או דאודורנט. אולי הפכתי לתתרנית, מי יודע... נשמתי עמוק, בחיי, ניסיתי, לא קיים.
אין טעם באמת.