משחק באוכל בהקשר המיני, בשפה המקצועית נקרא "סיטופיליה" הוא פטיש ישן, מוכר ולא מאד נישתי; הוא פופולרי כבר בספרים, בסדרות, בסרטים וכולנו כבר נתקלנו לפחות פעם אחת בסצנה הזו שבה צד אחד מלקק קצפת, גלידה או שוקולד מכל מיני איזורים אינטימיים בגוף של האחר. אחרי הכל, ללשון שלנו יש בערך 10,000 בלוטות טעם והיא האזור הארוגני הגדול ביותר שלנו.
חשוב להבין שבדס"מ הוא לא רק עולם של שוטים וכאב. בבסיס שלו הוא מושתת על צד דומיננטי וצד כנוע, על יחסי תן וקח (או במקרה שלי- קח קח קח), וככזה הוא גם יושב הרבה על המקום המנטלי, הפסיכולוגי, דברים כאלה שעושים לנו גירוי במוח, וכמה שאני אוהבת לשחק שם.
כמעט באותה מידה שאני נהנית מסגידה והערצה אני נהנית ממשחקים שמגרים את החושים. במשחקי חושים כאשר חוש אחד מוגבל או חוש מסויים חווה גירוי אינטנסיבי, הקשר בין המוח לגוף מתחזק, זה מביא למודעות מוגברת ולאיזושהי עוררות חושנית. כאשר הגוף חווה סוג כזה של מיקוד יתר, הוא מוצף בכימיקלים חיוביים במוח כמו אוקסיטוצין ואנדורפינים מה שיכול להוביל לרגשות ארוטיים עמוקים בין שני הצדדים.
ואני כמו אני, תמיד חייבת לקחת צעד אחד קדימה. אוהבת שזה באקסטרים, בקצה והכי בגבוה שיש.
כבר כתבתי כאן הרבה פוסטים על דברים שחשובים לי בשליטה, עניין מרכזי שהקדשתי עבורו פוסט נפרד הוא הנושא של התלות. יש המון דרכים והרבה אקטים שבהם התלות של הנשלט בשולטת יכולה להתבטא ובין הבולטים שבהם קיים העניין של האכלת העבד שמבטאת בעיניי את השילוב המושלם בין מגע פיזי וקירבה ובין תקשורת מנטלית רגשית ותלות עמוקה.
אני אוהבת להאכיל, כי יש לי המון משחק שם, זה מאפשר לי גיוון וחופש ויוצר לי עולם פנימי קטן ועשיר שבו אני יכולה לעשות מה שבא לי ולקחת את זה כל פעם לאיזה כיוון שאני רוצה. ההאכלה יכולה להתבצע בכל מיני ורסיות ומשתנה על פי מידת הקירבה שאני רוצה לאפשר לעבד מולי; בבסיס- אני יכולה להגיש לו את האוכל בקערת כלבלבים, ואז אפשר כמובן לשדרג ולהוסיף נוזלים לקערה על פי בחירתי, אני יכולה לדרוך על האוכל וגם זה מאפשר לי משחק קטן- כיוון שאני יכולה לדרוך על האוכל עם כפות הרגליים שלי אבל אם מתחשק גם עם סוליות נעליים מלוכלכות, אני יכולה ללעוס את האוכל עבור העבד ואז לירוק על הרצפה ולתת לו לאכול משם, או לאפשר מגע קרוב יותר ולתת לו לאכול מהיד או מהרגל שלי- כמובן עם ניקיון יסודי בסיום, והדובדבן שבקצפת- גולת הכותרת, ששמורה ליחידי סגולה- לתת לו לאכול מהפה שלי ישירות.
יש משהו שמרגש אותי הרבה יותר להאכיל באוכל שהשנייה לעסתי שהעבד לוקח לי דווקא מהפה. אוהבת את הרגעים שהוא צופה בי בזמן שאני לועסת והוא יודע שזה תכף הולך להיכנס אליו, לפעמים אני בולעת בסוף את הביס שהכנתי ואז לוקחת עוד ביס, רק כדי להגביר את הגירוי, ואז אני מעבירה את מה שלעסתי לפה שלו עם כל הרוק שלי, לפעמים גם מוסיפה עוד יריקה כשהוא קרוב כל כך אלי לשפתיים, משתוקק אלי, וזקוק לי.
אני אוהבת לשדרג את זה, בכל פעם לאכול משהו אחר ואז לראות את ההבעה כשאני משנה טעם או מרקם של מאכל מסויים, או מנסה מזונות חדשים, ואז החיוך של שנינו שמגיע בסוף.
כשאני מאכילה את העבד שלי אני מרגישה באופן הכי עמוק איך אני כשולטת שלו, זו שהוא מפקיר בידיה כרגע את חייו, דואגת לו. כמו ציפור שמאכילה את הגוזלים שלה, כך אני מאכילה אותו והוא ניזון ממני. בדרך הזו אני לא רק מזינה אותו פיזית, אני מזינה לו גם את הלב והמוח, וגם לי.
נכתב בהשראת פתית השלג שלי שאין רגע מושלם וטהור יותר מלהזין אותו.
שיהיה בתאבון 🖤
