תמיד זה אני מולי

משמשת כרגע כמשטח פעילות לבייגלה 

היא סיימה להתעלל בי 

ועברה לרייר על משחק אחר 

להלן בטן נשפכת בג'ינס שגדול עלי במידה. 

שבת שלישית של מועקה קה קה. 

פרסמתי לפני כמה ימים פוסט החושף משהו מאד אישי על עברי ועלי. מחקתי אותו כעבור כמה שעות.

למה?

הרגשתי חשופה עד כאב מצמרר.

הרגשתי שאשפט על מעשיי בהווה ועל התנהגותי בעבר. אני הכי מצטיינת בהאשמה עצמית. לפחות על מה שקרה בגיל 14. נטו תוצר של חוסר בטחון משווע. מטומטמת. 

חזרתי לקרוא אותו הבוקר. את הפוסט. 

הוספתי משהו בסוף. עכשיו, למרות שעדיין מרגיש חשוף עד כאב, זה באוויר ושם זה יישאר.

לא רוצה להתבייש יותר.

אין כמו קקי גב (קקי כל הגוף! באחת בלילה שכלל גם לקלח את הבייגלה כי הכל קקי, והיא לגמרי התעוררה וחשבה שמשחקים עכשיו ולקח לה עשור להרדם חזרה)

בשביל להוריד אותי חזרה מהענן עליו הייתי בבוקר

אני מנסה להשלים עם זה 

אבל לא מצליחה. 

אני רוצה יותר ממה שאתה רוצה לתת. 

איך שוב נפלתי ללופ הזה? 

. 

אני חושבת הלילה על ג'2. על המילים שנאמרו והעתיד שהוא צייר. 

גם אני יכולתי לדמיין את אותם הדברים בדיוק 

אותנו שפוכים על הספה בתוך חיבוק 

רואים את לארי דויד 

כשבחדר ליד התינוקת ישנה

בסוף 

זה כל מה שאני רוצה. 

הלוואי וזה עוד יקרה עם מישהו שיישאר. 

זה היה בוקר טוב. 

התרגשתי שאנחנו נפגשים לאור יום 

למה? 

לא יודעת. 

הבייגלה ישנה בחדר בזמן שאני "הכנתי קפה" והוגמרתי והשפרצתי על רצפת המטבח תוך כדי טירוף של נשיקות, ואחיזה. ואוח איך שהוא יודע לתפוס לי מהקוקו ולמשוך אותי אליו, חד, אגרסיבי, לא שואל. והחיבוק הארוך על הספה, והדמעות שלי. והנשיקות הרכות. ואחר כך במיטה, הנחתי ראש על החזה שלו רק לרגע קצר, מחשש להתמכרות. איזו פחדנית. אלו הרגעים הכי הכי יפים, והכי הכי מבעיתים. הרגעים בהם אפשר ורצוי להרפות לרגע.

והפנים שלו היפות, והשפתיים, והחזה. והידיים. והריח שהופך אותי לשפוטה מטומטמת חסרת מוח. 

אני רוצה לשמור את כל החוויות שלנו בקופסאות קטנות קרוב ללב ובכל רגע של געגוע, ויהיו הרבה כאלה, לפתוח קופסא אחרת. 

לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי, ואני לא מאמינה שיש לי בת. כאילו מה? אני ילדה יא סתומים! מה עכשיו הבאתם לי בת לגדל?

זה פלא מטלטל. 

לפעמים אני חושבת מה קרה בחודש אחד בלבד ולא מאמינה שכל זה קרה. וקורה בינינו. קורה לנו. קורה לי. 

פלא מטלטל. 

1. לא יודעת איך זה קרה. אבל יש לי את אדוני. כן. יש לי אדון. אני שלו כמו שלא הייתי של אף אדון. אני שלו עוד מלפני שידעתי שהוא אדוני. אני שלו.

2. אבל העניין הוא כזה. הוא לא רק אדוני. הוא גם חבר נפש שלי. איש השיחות האישיות שלי.

3. הוא נשוי. אני מנהלת קשר רגשי ובדסמי עם גבר נשוי. חציתי את הגבול הלא גמיש. הרי היו לי הזדמנויות דומות בשפע כל החיים. אבל נשואים מעולם לא משכו אותי. אני רוצה להיות הארוחה העיקרית. 

4. הוא ואני הכרנו וקיימנו קשר כבר לפני שנים רבות. זה גדול יותר מהשכל הישר שאומר לי: עופי משם את הולכת להיפגע. אבל הנה. 15 שנה אחרי. הודעה אחת וחזרנו. זהו. אני כבר פגועה. אני כבר כל כך פגועה. 

5. זה לא אומר שאני נשלטת. או סאבית. או נהנית מפניות של שולטים. או מחפשת את זה. אם כבר ההפך. אני מחפשת צעצוע מתוק להשתעשע איתו. יש פה צעצועים מתוקים?

6. זה כן אומר שאני שייכת לאדוני. זה אומר שאני שלו. שפוטה. כלבה. ילדה. ילדה. ילדה. ולא, שחררו מדדי אישיוז זה מגעיל אותי. אני ילדה שלו וזהו. גם כשהקשר איתו לא יתקיים עוד הוא לנצח יהיה אדוני. 

7. אני כותבת את זה מאד ברור אולי הכי ברור שכתבתי אי פעם בחיים: 

כשהייתי ילדה בגילאי 7-9 עברתי תקיפה מינית ממושכת וארוכה על ידי קרוב משפחה.

כשהייתי בת 14 הותקפתי מינית ונאנסתי על ידי אדם שהכרתי שהיה מבוגר ממני בעשור. גם זה היה קשר ממושך.

הגעתי לכאן לא רק בגלל החוויות המעצבות האלו. הגעתי לכאן כי נולדתי למציאות מסוימת, כי נולדתי אני. שילוב של טבע, מולד וחוויות ילדות בחיק המשפחה ובית הספר. 

בלי זה, בלי החלק הזה של בדסמ, משהו בי חסר מאד. 

זהו.

לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי,  כמו עכשיו 

ועל מה שהיא מבצעת בצעצוע שלה כשהיא בהתקף שיניים

יש לה צב צעצוע חמוד כזה.  היא מאד נמשכת לצבע ירוק. צבים,  צפרדעים. מה עוד יש ירוק להביא לה?

קיצר 

היא ממש מחרבת לצב הזה את הצורה,  באמת,  מעשים מגונים,  אם אחרי זה היא לא נטרקת לשנת לילה בשש וחצי וואלק לא יודעת כבר מה יעזור.  

ואני חושבת בואנה... 

אני רוצה שהוא יתנהג אלי באותה תשוקה חסרת מעצורים כמו שהבייגלה עושה עם הצב. 

ובכלל 

תשוקה 

איזה מן דבר היא 

נפלאה ומתעתעת 

מכלה ומחייה 

ובכן 

שדלי את אמא או חברה שלך לשמור דקה על הפרחחית

במקרים בהם את לבד,  חכי שתרדם

החליפי מספר משפטים משפיטים עם מושא האורגזמות והפנטזיות שלך 

הרטיבי כהוגן 

המשיכי בהתכתבות 

הרטיבי כהוגן 2

כנסי זריז לתא הכי נקי שאת יכולה למצוא,  דגש על שירותי נכים כי חייבים להכנס עם עגלה. 

רגל אחת על האסלה 

יד אחת פותחת כפתור ג'ינס ונכנסת מיד 

למעיין הנובע 

שהוא הפוסי שלי המתוק 

וזהו.  

כמו חדשה.  

הרבה. 

לימדתי את עצמי לשאוב עונג מכמה עולמות. מעולמות הכאב,  ההשפלה,  השייכות,  הכניעות

וגם מעולמות העונג הקסומים,  למדתי איך לגמור מסטירה,  יריקה,  חניקה

למדתי איך לגמור מאיש שאוכל לי את הפוסי

ואת הטוסיק

ואת הציצי

למדתי איך לשלוט רק עם מילים ומבט,  למדתי איך להוביל ברכות עם טיפי קשיחות. 

למדתי לאפשר לגעת בי ברכות,  בעומק,  בליטוף וליהנות מזה,  לערוג לזה. 

למדתי לדבר את הרצונות שלי  את הקשיים שלי,  את הרגשות שלי.  אני עדיין לומדת. 

אבל בסוף בסוף בסוף 

הכי הכי עמוק 

זה כשאני למטה 

שם נפגשים הכאב והעונג והמבוכה הו,  המבוכה המתוקה וזה 

שחרור מזוקק.  

הוא כזה שיקבע איתך לתשע 

לא יודיע שהוא מאחר 

רבע שעה אחרי האיחור יעדכן שרק עכשיו הוא מתארגן לצאת 

וגם לא יתנצל על הייבוש 

מזל שנחסך ממני ערב איתו. ג'נט של חצי הכוס המלאה.  

פחות אהבו את זה:  האגו והבטחון העצמי שלי.

1. הלילה השני /שלישי של חוסר השינה הוא הקשוח מבין כולם.  לחגיגה מצטרף כאב ראש מטורף,  שום דבר ששני אקמול לא יפתור. 

2. הבכי פסק. יותר נכון התמעט באופן משמעותי.  מה שכן,  היא פאקינג לא נרדמת. 

3. המנשא הפך להיות חלק מהגוף שלי. איבר נוסף.

4. אחרי סקס ממש טוב, מיכלי הסבלנות מתאוששים.

5. אני לנצח נצחים אשאר ילדה.