בכל פעם שמישהו או מישהי, קרובים או רחוקים, חברים או מכרים, זרים או משפחה שואלים אותי
"יש לך עזרה?" אני מרגישה חץ ללב. שאלה כביכול פשוטה לגמרי וגם סופר לגיטימית. לצערי השאלה הזו מציפה לי את הלב ואת העיניים בדמעות.
הרי, עזרה יכולה להתפרש בהמון דרכים ומובנים, ואני לא אכתוב פה שוב את מה שאני כותבת תמיד, שאני מקבלת כל מה שאפשר ממי שאפשר, שיש לי משפחה טובה ומחבקת וכל זה.
אבל.
בשבעה חודשים מאז הלידה היו לי שעות בודדות לעצמי. ובחודשים האחרונים לא היה לי *רגע אחד* לבד.
אחד.
שום דבר ממה שקורה פה הוא לא כמו שדמיינתי שיהיה. ידעתי שאהיה לבד והכל
אבל אני מרגישה לבד במערכה. לבד ומבודדת.
אף אימא שאינה יחידנית לא תבין.
אני לגמרי, לגמרי, לבד.
כל ניסיון שלי "לשחרר" עלה בתוהו.
אני לביאה ואני לא מוותרת בקלות, אני אמשיך לנסות וגם אצליח, ובייגלה תגדל ויהיה פחות נורא.
וזה ממש בסדר שאני שמה את עצמי בצד, הרי זה חלק מלהיות הורה בעולם. אבל
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר
אני מרגישה שנגמרתי. שנגמר לי. שאין יותר סיכוי בעולם הזה להרפות ולהרגע.
לבכות מאחת עשרה בבוקר בהפסקות.
להיות בהצפה רגשית מטורפת בלי יכולת להרגע.
להרגיש את טעמה המר של הבדידות כאילו דחפו לי אותה בכוח לגרון.
בכל פעם שאחד מכל אלו שהוזכרו למעלה אומר שאני "גיבורה", "אמיצה", "מעוררת השראה" וכו' אני מרגישה כמו הזיוף הכי, הכי, הכי גדול בעולם.
כי אני לא מרגישה שום דבר מאלו, בטח לא עכשיו כשאני יושבת פה על הכורסא ובוכה את עצמי עד חנק.
כל ניסיון להסביר את עצמי לסביבה הקרובה לא מצליח. חברה כך כך קרובה אלי ניסתה לעודד:
זכית, תעריכי את מה שיש לך, מליוני אנשים רוצים להיות הורים ולא מצליחים, זה זמני, את תתגעגעי לתקופה הזו, חבקי את זה.
כמובן שהיא נשואה ויש לה תינוקת סופר סופר סופר נוחה שגם אם הג'יהד האיסלמי יעשה לה בייביסיטר היא לא תבכה.
כמה עוד אפשר להסביר??
שאני מכירה ומוקירה את כל הטוב הזה
ויחד עם זאת
אני שבורה
אני רק רוצה שיכירו בזה, שיראו את זה, שיבינו שבסדר שמדהים אבל גם פאקינג קשה. ומי שלא יחידנית
לעולם, אבל לעולם לא תבין.
המפגש הקצר עם אדוני היה טוב, אך כרגיל, אני מוצאת את עצמי רוצה עוד, מנסה לעכל את מה שהיה, מבינה שלא טוב לי ככה. הקצר הזה. זה לדחוס המון רגשות, מעשים, חוויות בזמן קצר. וזה לא קל. זה לא נוצות וליטופים. זה פאקינג מיינדפאק. אני מתוסכלת, עצובה, בהתקף חוסר בטחון נוראי.
תיכף שישי
וחוג שחייה עם בייגלה.
ואוכל של אמא שלי.
הכל זמני.
