אם אני אשמע עוד פעם אחת מישהו מסביבי שיגיד לי להפסיק לבכות ליד הבת שלי
לא אהיה אחראית למעשיי.
האם נראה למישהו שזה בשליטה שלי? אני איבדתי את השפיות שלי ביומיים האחרונים. איבדתי צלם אנוש. איבדתי את היכולת לראות טוב. את היכולת לדמיין אותנו אחרי זה.
בייגלה עם מחלת הפה והגפיים. והיא חטפה את זה באופן מזעזע.
משככי כאב לא מזיזים לה,
היא לא אוכלת
וישנה לפרקי זמן קצרים ביותר
ואני לא יודעת איך אני עוברת את זה
אני לא יודעת איך אני אשרוד שבוע של חולי כזה מזעזע
של שאגות בכי קורעות לב , היא בוכה כ"כ חזק עד שהיא מקיאה.
אני לא מפסיקה לבכות מאתמול, זה חזק ממני זה גדול עלי.
משהו בי פשוט נשבר,
אני מרגישה שאני בחלום בלהות
היא כל כך מסכנה וסובלת
כבר לא אכפת לי מעצמי, על שאני לא ישנה ולא אוכלת
רק שהיא תהיה בטוב
אבל היא לא
אז אני בוכה
הרבה
בכי של ייאוש, כאב, עייפות, תסכול
ואימא שלי כאן איתנו
עוזרת בכל מה שצריך מסביב כי בייגלה רוצה רק אותי וכל ידיים אחרות שלוקחות אותה זה עוד בכי ועוד בכי.
בלעדיה כנראה שהייתי קופצת מאיזה גג כבר.
קיבלנו הפניה למיון כי היא בסכנת התייבשות ואני עוד הכל כדי שלא תגיע לזה. הכל.
אני כבר מעבר לאפיסת כוחות.
זהו. פרקתי.
