היום הייתי בראיון עבודה.
ראיון ראשון מזה עשר שנים.
התקבלתי.
העבודה לחלוטין לא תואמת את כישורי בתחום ונשאלתי בראיון למה אני רוצה משהו שלגמרי נחשב לחזרה אחורה.
לקחתי את העבודה כי היא מתאימה לחיים שלי ושל בייגלה. בשעות, בקרבה לבית, בגמישות היחסית לחיסורים. זו גם דריסת רגל מצוינת, רוב חיי רציתי להתקבל למקום הזה ממש וכל כך. הנה נכנסתי, אולי בדלת האחורית, אבל נכנסתי.
*
אני עצובה.
להתפשר זה עצוב כי בעצם הפשרה את מוותרת על משהו ונפרדת ממנו. למשל, איזה טייטל יוקרתי כמו שהיה לך בעבר. או כמה כואב לו לאגו שלי.
אני מתנחמת ומתעודדת:
ויתורים כואבים תמיד הולידו דברים טובים. למשל בייגלה. בייגלה היא תוצר של החלטה שהיו כרוכים בה ויתורים מטלטלים. לוותר על זוגיות, לוותר על אבא עבורה, לוותר על חיים נוחים יותר כלכלית ופיזית.
אבל יש בייגלה והחיים מחייכים אלינו.
אז אני מתחילה לעבוד והרי זה מרגש. אני אעשה שיהיה לנו טוב.
