תמיד זה אני מולי

אני מתייאשת מהרבה דברים לאחרונה.

במאקרו למשל, מפעילות להטב פרו פלסטין שלא מבינות שיט מהחיים שלהן, למשל. או מפייק ניוז שבאמת, כבר מה נשאר לומר? הכל מגעיל ודוחה והכל אבל הכללללל צריך להיות מוטל בספק. 

במיקרו, 

הכל מאד מתסכל ובא לי להתחפר במיטה ושמישהו אחר ידאג לכל הדברים שאני אמורה לדאוג להם 

כלום לא זז 

כי אני לא מזיזה. 

ואיך, איך אני משוועת לעזר כנגדי. איך הייתי רוצה שיהיה מישהו שיהיה עבורי ואני עבורו. הכל מתפורר, אני, אני מתפוררת, אין לאף אחד מושג אמיתי כי אני לא באמת משתפת אבל חוסר התפקוד שלי מרקיע שחקים. דיכאון לובש כל מיני צורות. וזה מעייף מאד להסתיר, כבר כתבתי אלף פוסטים על זה. על הסתרה.

ואחרי הערפל של הפיסקה הקודמת שאין מצב שמישהו בכלל יבין או ינחש

הנה מספר קטנות לשבוע שחלף: 

1. לא כיף לי בעבודה. אני די סובלת. אני ממש מנסה לשנס מותניים ולהמשיך לנסות ולהתעלות על כל סימן בוהק שאומר לי שזה לא עבורי החרא הזה. וזה לא עבורי. 

2. מסתבר שגם ערב כייפי של ג'וינט, שיחה, צחוק וסקס ממש אבל ממש, ממש טוב מהווים כפלסטר ותו לא. כי גם כשהייתה לי הזדמנות להיפגש איתו שוב הרגשתי שאני כבויה, קמלה, תשושה. ותקשיבו, הוא חתיך, וסקסי, ואלוהים איזה מגע. 

סקס זו הבריחה המושלמת מכל מה שאני חווה, תמיד ברחתי לשם, וזהו. כבר לא.

3. חוזרת לרעיון של עבודה מהבית. אני לא עושה שום דבר כדי לקדם את זה. רק חושבת וחושבת וחושבת.

4. אתמול בייגלה ואני הלכנו לעגלת קפה (שנמצאת במרחק הליכה מהבית!! הידד!!) היה פסטורלי משהו, הקפה היה דוחה וטעון שיפור באופן בהול, בייגלה התרוצצה על הדשא וחקרה את הסביבה ופיזרה קסם ומתיקות. 

היו שם בעיקר זוגות ומשפחות של אמא אבא וילד/ים.

לא הרגשתי שונה או נחותה מהם חלילה 

אבל שוב, חוזר הרצון לחוויה אחרת. לאבא לבייגלה. לבן זוג עבורי. 

חנוק לי קצת בגרון. 

אני לא מתחרטת על דבר ולא הייתי בוחרת אחרת 

כי לבחור אחרת לא היה מביא לי את בייגלה 

שהיא באמת, משהו נדיר ומיוחד 

אבל 

לפעמים 

אני רוצה דברים שאין.