תמיד זה אני מולי

פקס יישלח לעונה נכונה 

מתי צולמה התמונה? 

1. חמש בבוקר 

2. שלוש לפנות בוקר 

3. עכשיו

מה יש לי לספר לקוראיי ומלייקיי הנאמנים?

אני עייפה. 

יש לי פיקים של יצר מיני בלתי נשלט או כמו שרובנו אומרים: חרמנות. 

זה קשור לבחור החדש שהביא איתו: לוק של חתיכי, ידיים טובות ומגע נעים, לשון נמרצת ונשמה רעבה למין ולשיחה טובה (ומצחיקה). 

אני תוהה לעצמי מה קורה שם איתו שמביא אותי לשחרור רסן מוחלט, לשים את המבוכה בצד ולגמור כמו שלא גמרתי מעולם. 

האם זה הוויד? 

האם זה המצב הביטחוני? 'פאק איט אול, מחר אולי תמותי' 

האם זה גיל 40? 

האם זה הוא ומה שהוא מביא איתו? 

האם זו הידיעה שאין שום סיכוי שזה הולך למשהו רומנטי או זוגי שגורם לי לומר 'פאק איט אול, אם לא אהבה אז תגמרי כאילו אין מחר' 

אני חושבת על י' ועל מה בעצם היו היחסים שלנו. אני מחייכת בהשלמה. ויתרנו. שמנו זה את זו בצד וכל אחד ממשיך בחייו. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו. 

איתו הייתי מלאה בעכבות. 

ובתשוקה. ואהבה. וכימיה משבשבת מוחות. ואיתו זה תמיד היה הארדקור. ולא תמיד אני זקוקה לזה. אולי זו הסיבה שלא שרדנו. אולי אנחנו לא יודעים להיות "רגילים". נפגשים ומתלקחים. 

*

מרגישה שכבר חצות, השקט הזה ברחוב בשעות הללו מאז המלחמה. הכל עייף ואפל. אני הולכת לישון עם החטופים וקמה איתם ואם בא לי ממש לסבול אני מסניפה איזו כתבה על חייל שנפל. כן. לא רוצה שיהיה לי נוח. להם לא נוח. הגיוני?