אף אחד לא הכין אותי לכך שהאהבה שלי לבת שלי תתעצם בכל יום שחולף.
אני מלאה בפליאה, היא ילדה מבריקה. איזו ילדה רואה פאקינג דורה החוקרת בגיל שנה ושמונה חודשים? והיא רואה, ומשתתפת, ומדברת ועונה ורוקדת וצוהלת.
אני מחבקת ומנשנשת ונוגסת בה בזמן שהיא רואה טלויזיה וכל מה שעובר לי בראש שזה בדיוק אבל בדיוק מה שחלמתי עליו כל הזמן. התכרבלות במיטה בסופ"ש עם הילדה שלי. זה חלום שמתגשם.
אתם מבינים?
מי שלא הורה לא מבין. אין אהבה כזו. אין.
אין. אין.
*
בעניין אחר, עבודה.
אני ממשיכה להשתדל למצוא את הטוב. אני מקבלת המון מחמאות על העבודה, נאמר לי שאני מהממת. זה מאד מאד נחמד.
אתמול הגעתי למקום מאד מעניין, ואפשר לומר שזו הפעם הראשונה מזה חודש שאשכרה נהניתי מהעשייה.
קשה לי להכנס לפרטים כי זה יחשוף אותי
אבל אני רק אצטט פה שיחה ששמעתי בין 2 מטופלים
זרים זה לזה:
"אתה חושב שנפלתי כי יש לי דמנציה?"
"לא יודע, אבל את צריכה את צריכה להיזהר"
"הרופא שאל אותי אם היה איזה אירוע משמעותי שאולי בגלל זה נפלתי. אמרתי לו שבעלי מת"
"אני משתתף בצערך, מתי זה קרה?"
"לפני 42 שנים"
והלב שלי
אוי
הלב
שלי
כמעט קמתי ממקומי לחבק אותה.
אני רוצה להאמין שמאד בקרוב אצליח לפלס את דרכי בארגון הזה לעשייה משמעותית יותר עבורי. בינתיים אני נשארת ומנסה למצוא את הטוב.