רעש לבן

אתמול היה לי רגע עצוב. ואז, בערב, הצלחתי להצחיק את עצמי וגם כמה סובבים מסכנים באיזו שיחה. הרגשתי הפכפך, וכשאני מרגיש הפכפך אני כותב פוסט בבלוג.

רוב הפוסטים שלי עצובים, לפעמים טרגיים, וכשנחה עלי הרוח אף מורבידיים. מהפוסטים האלה מצטייר אדם כזה שרק מילות התואר שאפשר להצמיד לו יכולות לגרום לי לפעמים, כצופה מהצד, לחפש איזה הר גבוה ולבלות בו את שארית חיי מתחת לסלע גדול.

אני חושב שזה די מפתיע אנשים לגלות בשיחה איתי, אפילו בצ'ט, שאני משתמש המון בהומור. כל כך מפתיע עד שהם אפילו צוחקים מההומור הזה, רק בגלל אפקט ההפתעה.

אז מה גורם לי להתרכז בצד העצוב הזה כשאני כותב בבלוג? כמובן שיש סטיות קלות מהתקן (ד"ש מהשיפוצניק מומו ומהשף ז'אן-קלוד סוטה), אבל הסטיות מעידות על הסוטה, והנחתום מעיד על עיסתו, ונשארנו עם המלנכוליה העקשנית הזאת, שהיא, איך לומר, קצת מדכאת.

הכי קל לי לכתוב עצוב. זה כבר ברור לי. זה ברור בין היתר מעצם אותה סטטיסטיקה שצוטטה לעיל. מסקנה מספר אחת - אני עצלן ונוטה לא להתאמץ. הלאה. בשיחות יש את הצד השני, שכנראה מפרה אותי. מרים להנחתות, משפר עמדות, בונה ראשי גשר שיש לקשור יחדיו. בכתיבה של הלבד שלי יש רק אותי, ואני כנראה נוטה לחפור בעצבות, ולא להרים לעצמי להנחתות. לא במובן של ההכחשה וחוסר המודעות, הו לא. יעידו כאבי הראש הכרוניים שלי שאני חופר בעצמי ובעצבוני כחפור מחט בזרועו של נרקומן כחוש. אבל הבעיה נעוצה כנראה בעצם הנסיון לנהל דו-שיח עם עצמך. אם אתה עצוב ומהורהר, הרי שגם עצמך עצוב ומהורהר, ואז הוא עונה לך ברוח זו, וכן הלאה וחוזר חלילה עד לפוסט הבלתי נמנע.

למען הסר ספק, ההומור אינו בריחה קלילה בעיני. הומור טוב הוא בעיני צרוף יותר וקשה יותר להשגה מסחיטת דמעות. אני מתענג על כל הלצה שאני מפיק, ומשנן אותה (עד לשיכחה הבלתי נמנעת ביום למחרת בשל ענייני גיל והנטיה שלי לזכור דווקא פרטי טריוויה חסרי חשיבות), ואני מעריץ את אותם קומיקאים שמסוגלים לגרום לי לצחוק בקול. אני גם מאמין, כמו שאמרתי, שאני יודע להביא אותה בדאחקה. נשבע לכם שראיתי סביבי אנשים צוחקים יותר מאשר בוכים. אז עם כל הטפיחה העצמית הזאת על השכם, ועם כל הרצון הטוב, נשארנו עם העצלנות המחשבתית? לא יכול להיות.

אולי אני סאדיסט, כפי שהציעה שלגי בהקשר אחר? אולי אני נהנה לראות את הדמעה, או אפילו לדמיין אותה, בעינו של הקורא? נשמע מפתה. אבל זה הרי מעגל קסמים. השוט הזה מצליף גם באוחז בו. הרי בכל פעם שאני כותב משהו עצוב אני נעצב על לבי באמת ובתמים. אני לא כותב כתרגיל רטורי קר. מכאן נובע שאני מזוכיסט, ואת זה אפילו הסאדיסט התיאורטי שבי מסרב לקבל.

מי שהיה סבלן עד כה יתאכזב. אין לי תשובה חד-משמעית. אני אדם רב-משמעי, כנראה. ובאין תשובה חד-משמעית וניצחת, אני נסוג אל האימרה האלמותית והחבוטה (אם כי נכונה) של מרשל מקלוהן - "המדיום הוא המסר". דהיינו, כשאני כותב לבלוג, לבדי בשעת ויסקי מאוחרת, אני אכן מנהל דיאלוג עם עצמי, והדיאלוג הזה, אם הוא מתחיל באיזו אבחנה מלנכולית, מתפקד כמגבר מנורות משובח ויוצר מסחטת דמעות בממדים שלעתים מבהילים גם אותי. לעומת זאת, המדיום האחר - השיחה עם האדם החיצוני - מעוררת בי את אותם יצרים הומוריסטיים ובמקרים רבים גם מצליחה לייצר תוצרים הומוריסטיים שמניחים לפחות את דעתי.

אם כי לא במקרה הזה, אבל בואו לא נשכח שזה בכל זאת פוסט בבלוג שלי.