רעש לבן

גם ההתמכרות הזאת שלו התחילה בעצם במקרה.
ישב באיזה בית קפה עלוב ונסחף לשיחת סרק עם יושבי המקום. דיברו על דברים שעברו לידו ופתאום מישהי שאלה, עם או בלי קשר לאותה שיחה, בן כמה הוא.
הוא התריס לעברה ושאל בן כמה הוא נראה לה.

אם חופרים אחורה ומנקים במברשת עדינה את החול מעל לכל החרסים בחקר דברי ימי ההתמכרות הזאת שלו, מגיעים לנקודה הזאת. הנקודה שבה שאל אותה בן כמה הוא נראה. אז התחילה ההתמכרות.

היא טעתה. עשרים ושבע, היא אמרה לו.
הוא חייך כמנצח, למרות שאת המשחק המציא באותו הרגע ממש.
היא טעתה, ולא ידעה למה גרמה בכך.

אחר כך, בהזדמנות אחרת ובמקום אחר, שאל מישהי אחרת. למרבה הפלא גם היא טעתה. ריאותיו התמלאו גאווה מטופשת. עשרים וחמש.
ושוב מישהי שהוא לא מכיר, חושבת בתמימותה שהוא מפלרטט. אבל ההתמכרות כבר נטעה שורשים בו. הוא כבר מונחה מטרה. והיא בוחנת את פניו, וכל מחשבה אחרת שתהיה לה לא תעניין אותו. היא אמרה לו שהיא בת שבע עשרה. עכשיו בן כמה הוא נראה? היא משאירה אותו במתח עוד שניה ארוכה.

עשרים וארבע.

זה השיא שלו עד עכשיו. אבל שיאים לא מספקים אף אחד. הם רק גורמים לנו לרצות לחלוף על פניהם שוב, בדרך לשיא החדש. עשרים וארבע. זה השיא שלו.

בערב חשב על זה. ההתמכרות בערה בעצמותיו העייפות. והוא החליט.
כשיגיע לשמונה עשרה יעצור. רק אז יוכל להרגע ולהזדקן בשקט.