רעש לבן

יש משהו שמושך אותה בדוכן הפלאפל המוזנח והמסריח הזה. המוכר עומד שם בחולצת הטריקו הפשוטה שלו, כאילו אין הבדל אצלו בין יום ליום. וגם היא עומדת בתחנת האוטובוס כל יום, והצ'יפסים שלו נראים לה בדיוק כמו אלה של אתמול, והפלפלים הקלויים נראים כאילו הוא שלף אותם מאיזה מחסן רק מתוך הרגל של בניית תפאורה.

הפיח מהאוטובוסים בטח נדבק לכדורי הפלאפל השרופים כמו שהוא נדבק לשיער שלה. העגבניות האלו שוחות במיץ של עצמן כמו שהיא שוחה בזיעתה בתחנת האוטובוס. זה כל כך מגוחך, כל כך אבסורדי, אבל היא עומדת שם ומשהו בקיבתה שואל את עצמו את השאלה האסורה.

והוא עומד בדוכן שלו, באותה חולצת טריקו ספוגה באדי שמן, וממתין. הוא לא צריך לצעוק או לפתות, הוא לא צריך לשדל או להשתדל. הצ'יפסים - חלקם שרופים מדי וחלקם קשים מדי. הפלפלים הקלויים חמוצים ויבשים, והכל מחכה לרגע הנכון.

היא עולה על האוטובוס וזורקת עוד מבט - אחרון להיום - על הדוכן הזה, ועל האישה האחרת שעומדת שם מולו ומבקשת להשביע את תשוקתה אל הטעם שאף אדם הגיוני לא יסכים לטעום.