לא קל.
השינה לאחרונה שוב מתחרפנת, והחרדות עולות וצפות ומטביעות הכל.
זה לא שזה לא צפוי,
כמוציאים את האוכל מהמשוואה, אבל עדיין אין עם מה למלא את החלל שלו, אז זה צפוי...
אין כבר מקום בטוח לברוח אליו,
אין איך להקהות את הכאב ואת החושים.
וכל דרך אחרת תהיה אפילו הרסנית יותר.
קשה לי עם המקום הזה שהגעתי אליו.
לא רק עם ההתמודדות איתו, אלא אם ההכרה בעובדה שאני במקום הזה.
ואני כל הזמן נע בין שני הנקודות של האם אני קורבן של נסיבות, או שאולי אני פשוט דפוק נקודה וזה מי שאני עם כמה רע שזה נשמע.
ככל שעוברות יותר שנים אני מתחיל להתחרפן מזה יותר.
בהתחלה בגיל 20 כשיצאתי מהצבא עם הטראומה...אז היה זמן, אתה בסך הכל עדיין ילד וכולם בכל מקרה עוד בצבא.
סדרה של טיפולים במשך שנה , והרגשתי שאני חוזר לעמוד על הרגליים.
21 אני חזרתי לעבוד...
החזקתי מעמד שנה כשלאט לאט ירדתי ממשרה מלאה למשרה חלקית עד שבסוף מרוב התקפים לא הצלחתי לעבוד בכלל.
קצת אחרי שזה קרה, ממש אחרי שהמצב חזר בכוח מלא, גילינו את הסרטן של אמא, ואז כל המצב שלי נזנח לו לאנחות כי מי בכלל חשב על זה(אני במיוחד לא), כל מה שהיה חשוב זה לטפל באמא, להסיע אותה לבתי חולים, לעזור לה בשירותים, להיות איתה כשהיא מדרדרת(טוב, פה אני אפסיק את הנושא, אני לא ממש מצליח לדבר עליו יותר מכמה מילים בלי שדמעות מבצבצות)
זה לקח בערך שנה להתדרדרות מלאה שלה מאמא שלי, ממקור הביטחון והאהבה שלי, לצמח.
אחרי שהיא מתה...בערך באמצע גיל 23
הייתי צריך לדאוג לבית פה(אחי חזר לארצות הברית) ולדאוג לאבא שלי, לשמור עליו ולכוון אותו למסלול נכון של החלמה והתקדמות כי הוא היה לחלוטין שבור.
להשגיח עליו בלילה כשהוא לא יודע ולשמוע אותו בוכה...לדאוג שילך לעבודה, לדאוג שיצא ולא יתבודד בבית.
לקח שנה של אבל ושל התמדה עד שהוא עלה על המסלול הנכון.
אחרי השנה הזו הגוף שלי פשוט קרס.
ובמשך השנה הבאה הייתי במצב רע ומר, מלא בהתקפי פאניקה, עם קשיים עצומים בתפקוד יום יומי.
פשוט קריסה.
בסוף השנה הזו גוויני עזבה, אחרי שש שנים שהיינו יחד, בצורה מאוד מכוערת שכללה הרבה מאוד שקרים ובגידות(אני לא אפתח את זה כאן, זה אישי מדי, וכואב מדי)
וככה נותרתי בסופו של דבר בלי ממש משפחה(וכן גוויני הייתה משפחה בשבילי, רצינו להתחתן ברגע שהדברים ירגעו קצת).
כמה חודשים אחרי הפרידה אני נכנסתי פעם ראשונה לשיקום יום, לטיפול בחרדות.
וזה היה אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי.
ביטוח לאומי גם הכיר בי סוף סוף(משרד הביטחון לא...התביעה מסתיימת עוד חודשיים)
התקדמתי המון.
הורדתי 20 קילו והתחלתי שוב לבלות(גם עם מעט)
אחרי זה עשיתי שיקום תעסוקתי כהמשך טיפול במרכז לימודי בחדרה....
זה היה משעמם וחסר טעם לחלוטין(למדתי להיות מזכירה, אפשר לומר, ובאמת שאין לי את הרגליים לזה)
זה נגמר והגיע זמן המשפט נגד משרד הביטחון.
העלו אותי עד דוכן עדים לחקירה וצלבו אותי עם כל פיפס קטן שאמרתי אי פעם לרופא או מישהו אחר בצבא(כולל הוצאה מהארון מול אבא שלי שלא ידע...הידד)
המשפט הזה הרגיש לי כמו אונס של הנפש...פתחו לי בכוח את כל המקומות שהשארתי סגורים וחתומים במשך שנים ולא יכלתי לדבר עליהם אפילו עם מטפלים.
חודשיים לקח לי פיזית להתאושש מזה.
מעט אחר כך נכנסתי לשיקום יום בפעם השניה, הפעם במקום אחר והרבה יותר טוב.
ושם התחלתי גם לטפל בהפרעת האכילה.
והיום אני בנקודה הזו.
ואני שונא את הנקודה הזו.
הזמן מתקתק ואני כבר לא בן 20...
26 עוד חודשיים ועדיין חסר כל הישגים(ששווים משהו ריאליסטי)
זה מרגיז אותי וזה מדכא ומייאש אותי.
ועכשיו זו תקופה ממש של צוואר בקבוק..
בלי רשת ביטחון, בלי משפחה, בלי אהבה,
כל דרך מובילה להרס בטווח הקצר ואולי למקום חיובי בטווח הארוך.
ואני לא יודע איך לאזן את הכל בו זמנית.
ולא יודע אם אני דפוק, או קורבן של נסיבות.
אם הייתי מצליח להסכים עם עצמי על אחד מהם, לא משנה איזה, אולי לפחות הייתה לי השלמה מסוג כלשהו.
וזהו,
חפרתי מספיק.
הבלוג הזה הפך שוב לביב השופכין הנפשי שלי.
לפני 15 שנים. 3 בפברואר 2009 בשעה 17:33
