מעניין אותי הנושא הזה של התארים שאנחנו שמים לעצמנו, ומה הקונוטציה שאנחנו מקבלים מהם.
לדוגמא,
(שולט)
קונוטציות שלי- חזק, מוביל, מנהיג, סמכות, מודע, עוצמתי,נערץ, בטוח.
אז קל לומר,
אני שולט.
התחושה שזה נותן ביחס אליך היא חיובית.
ואני שואל.
מה אם במקום שולט ונשלט, התארים היו דווקא "מכאיב ונכאב"
לתואר (מכאיב) יש קונוטציות הרבה הרבה פחות חיוביות משולט(חוץ מלכמה שיחשבו ווואיי שיו איזה מגניב אני מכאיב)
אני לא חושב שהייתי רוצה לענות אם היו שואלים אותי, מה "הנטיה הבדסמית" שלי, "אני מכאיב"
או "אני משפיל".
ועם זאת, ברוב המקרים, זה חלק די אינטגרלי מההווי הבדסמי של כמעט כל סשן או יחסים.
אז בשביל מה הדרת המלכות המזוייפת.
נראה לי שכדאי להוריד את כל התארים,
ובמקום שמישהו יחפש נשלטת או שנשלטת תחפש שולט, פשוט נמצא בני אדם, וניתן לנטיות הטבעיות ולדינמיקה האמיתית של שליטה שתווצר שם על סמך האישיות והנטיות של האדם ולא על סמך הצגת הכוח הרגילה או הנכונות לכניעה שבאה עם פניה למישהו שידוע לך שהוא שולט או נשלט, לתת לדברים לקרות מעצמם.
זה נראה לי הרבה יותר נכון.
וגם הרבה יותר קסום.
ואישית,
הרבה מהקסם בבדסמ נעלם לי כבר המון זמן.
הפכנו למכונה משומנת היטב,
אבל הרגש, והפרפרים בתחושה הזו של אולי כן אולי לא, הטנגו העדין הזה של לקחת ולמסור שליטה,
זה חסר לי,
הכל הפך לי מאוד צפוי וידוע מראש.
לפני 15 שנים. 9 באפריל 2009 בשעה 8:21
