לפעמים יש תובנות כאלו,
מעין הבנה של משהו שידעת אבל פתאום באמת נקלט.
וזה מזעזע אותך.
אותי,
זה מזעזע אותי.
העובדה שאני משקיע כבר הרבה זמן את מירב האנרגיה שלי בלנסות לטשטש את הקיום שלי.
ללהפוך ללא באמת קיים.
להתכחש למציאות, לזמן, לזכרונות.
פשוט לטשטש את הקיום שלי.
אני מבין שאני לא מסוגל אפילו לדמיין עתיד חיובי, או רגע חיובי, או תחושה טובה.
אני פשוט ביטלתי את החיים שלי, את הקיום שלי, את הזהות שלי.
אני אומר את זה למרות מעשים רבים שעשיתי בשביל דווקא להתקדם, ולחיות וכו..אני מודע להם, אבל עדיין, העניין הזה כל כך הרבה יותר גדול, עמוק ומושרש, ומכסה פשוט את הכל.
זה מטריד להכיר פתאום בעובדה הזו.
מטריד ומזעזע.
ואני עוד לא יודע איך לעכל את זה או להתמודד עם זה, או אם אני בכלל רוצה לשנות את זה(כן,לא,כן,לא, לא לא לא, כן, אולי, לא, כן, לא, קצת, אולי)
כל זה גם גרם לי לחשוב
שאולי לפעמים אני קצת מתחבא מאחורי "טאבי".
אז את הבלוג הזה..
את הבלוג הזה כתב אמיר.
לפני 14 שנים. 2 בינואר 2010 בשעה 18:48
