אני לא יודע איך לכתוב את הפוסט הזה,
פשוט יודע שאני צריך לכתוב כרגע.
למה אבא? למה?
למה אתה לא יכול לא להיות הרסני.
אין לך כוונות רעות, את זה אני יודע,
אבל למה אתה חייב להיות כל כך הרסני כלפי.
למה שום דבר שאני אומר לא יכול להתקבל בלי קיטונות ביקורת וחרדות,
למה אני צריך לומר דברים 7 פעמים שוב ושוב עד שאני שבסוף אני כבר צועק, ואתה עדיין לא קולט,
למה אני צריך להתסכל עליך ולראות כל הזמן ילד אבוד ומוכה בגוף של גבר מבוגר,
שגידל אותי, ילד אבוד ומוכה, שהפך לגבר מצולק, אבל לפחות בעל דעת, מודעות, ויכולת ללמוד,
אני מרחם עליך, אני שונא אותך, אני אוהב אותך, אני צריך אותך,
אתה אבא שלי,
הלוואי ויכולתי לעזור לך,
ניסיתי כבר כל דרך אפשרית.
וכל פעם שאני מתקרב אני נכווה ממך,
אז אני מתרחק, ואז שוב מתקרב,
כי אתה אבא שלי,
אתה המשפחה היחידה שנשארה לי פה,
ואני צריך אותך
צריך שתהיה אבא.
כי כרגע...אחרי 10 דקות איתך ברכב...
אחרי שנכנסתי לאוטו ואמרתי לך שאני פשוט מאושר כרגע אחרי השיעור,
התחלת עם הכל שוב,
גרמת לי שוב להרגיש כמו ילד חסר יכולת, טיפש, איטי, בלתי מסוגל לכלום, פשלן, ואכזבה.
בכמה מילים והבעות פנים, ערערת לי את כל הביטחון במה שאני עושה,
שאבת ממני הכל והכנסת לתוכי ים של חרדות.
אתה אומר לכל העולם כמה אני טוב,
כמה אתה גאה בי וכמה אני יכול ועושה ועוד ועוד ועוד
האדם היחיד שמעולם לא מקבל ממך מילה טובה...הוא אני.
אבל אתה אבא שלי,
אני לא יכול לנתק אותך מעליי גם אם רציתי.
אני לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה...
אם הייתי מסוגל לבכות עכשיו, הייתי בוכה.
אבל אני לא מסוגל לבכות כבר שנים.
זה המקסימום הפגנת חולשה שאני מסוגל לה כבר..
לכתוב פה..
לפני 12 שנים. 16 באוגוסט 2011 בשעה 18:41
