עץ הדומים עסוק

נפרדנו.

שנה וחצי ביחד.

כל מה שעברנו. 

הטוב והקשה.

לגדל ילדונת קטנה ביחד.

לגדל את עצמנו ביחד.

ללטף אחד את הצלקות של השני.

ועכשיו, עכשיו כל אחד לבד

גם אם אנחנו עדיין לב אל לב,

כשרק הראש מפריד את הדחף לנסוע אליך

לחבק ולנשק, לנחם ולדאוג,

לקרוע ממך את הבגדים ולאהוב אותך בצורה שרק אני יודע.

וזה הדבר שהכי כואב,

לא להיות מסוגל לדאוג לך, לחברה הכי טובה שלי,

בזמן שאת הכי כואבת.

וגם אני.

כל כך כואב.

כי הרבה יותר קל להפרד בזעם, לטרוק את הדלת ולנתק את הקשר,

אבל לעזוב כשעדיין אוהבים כל כך,

אבל יודעים שהקשר כבר יותר מושך למטה מאשר מרומם למעלה,

כמגיעים לנקודה הזו שיודעים שזה נגמר...רק לא מוכנים להודות.

כי כל כך אוהבים.

כי כל כך ספוגים אחד בשני.

זה הרבה יותר קשה.

ועדיין.

אין לי שום חרטות.

לא על רגע אחד של האהבה שלנו והזמן שלנו.

אין לי שום טינה. שום כעס.

אני שמח ומודה לחיים שהיינו יחד.

אפילו על הכאב שבי עכשיו אני שמח.

כי אחרי הפרידה, כשחזרתי הביתה,

בכיתי בפעם הראשונה מזה שבע שנים.

לא זכרתי אפילו את סוג הכאב הזה, כי מנעתי מעצמי זוגיות אמיתית כל כך הרבה שנים.

את הוכחת לי שעדיין יש לי לב,

דבר שחשבתי שמזמן כבר אבד.

ועכשיו,

עכשיו אני מרשה לעצמי דבר שמעולם לא הרשתי לעצמי

אני מרשה לעצמי לא לדעת.

לא לדעת מה עכשיו.

ולא להכריח את זה.

אני משחרר שליטה בלי לאבד שליטה.

בפעם הראשונה.

ומי שאהיה אהיה.

העיקר שאהיה.