|
|
|
בעבר כיניתי את עצמי פה lazy bones
גם בגלל שזה כינוי לסאנס מאנדרטייל (שליטרלי כל הבלוג והפרופיל קשור אליו בצורה זו או אחרת)
אבל גם בגלל שהרגשתי שמגיע לי שיקראו לי עצלנית ושאני לא מספיק מתאמצת בחיים
אני כבר לא מרגישה שזה מה שמגדיר אותי
לא רק זה, אני מאושרת. ממש מאושרת.
אז מעתה והלאה אני happy bones (:
אז אני לומדת סוציולוגיה וחשבתי להתאמן על החומר כאן. יש כאן הרבה מאוד נושאים סוציולוגים מעניינים...
למישהו יש רעיון?
אני מדוכאת
אבל במקום לדבר על הרגשות שלי אני מתכוונת להושיב אותו על הרצפה, לעמוד מולו ולגרום לו לעשות את העבודה שלו בזמן שהוא חייב להסתכל עליי במבט המתחנן שלו.
אין כמו אסקפיזם הא?
בזמן האחרון ראיתי הרבה פוסטים שגברים בורחים כשהם מבינים שנשים הם לא רק בשביל הפנטזיה שלהם.
שזה כולל הרבה התפשרות
ולכבד גם את הרצון שלה, גם אם היא נשלטת
שזה תהליך ולא יכול לקרות בבת אחת.
אני פוסט טראומתית. לפעמים אני צריכה לעצור סשן באמצע, ללכת לנשום אוויר ולהמשיך הלאה... או לעצור את הסשן לחלוטין. יש לי עכשיו נשלט שמבין את זה ומכבד את זה, אבל בא לי להרביץ למישהו אם לא היה מכבד. מגיע לכל בן אדם את הכבוד הזה
זה גם לנשים כן? גברים הם לא היחידים שדפוקים כאן. לבקש תמונה ממישהו ולא לתת בחזרה? או להתייחס לגברים כאילו הם ברי החלפה.
אפשר לסכם שכולם דפוקים ולכולם מגיע כבוד ו...זהו?
אני והוא נמצאים במערכת יחסים שהיא בעיקר בדסמית במיטה, אבל עם נגיעות מחוצה לה.
לרוב אני השולטת, וככה אני אוהבת את זה. יש משהו משכר חושים בשליטה. החוויה של הכוח והאחריות לוקחת אותי ואת האישיות שלי צעד אחד קדימה: אני נעשית יותר חדה, יותר חכמה ויותר מאושרת.
אבל רוב הזמן, אני לא שולטת. אחרי כמה זמן אני מתחילה לחזור לאני הנורמלית וזה מבאס... אבל גם מרגיע, במובן מסוים. מבחינתי זה כמו לצאת לריצה, זה כיף ומרענן אבל כיף להוריד את הבגדי ספורט וללכת לנוח.
אני שולטת במיטה וזה ממש סבבה מבחינתי. כל אחד והטוב שלו, לא?
בעקבות דיון שיש בפורום, אני התחלתי לחשוב על החפצה.
מה זו החפצה?
למה אצל נשים (לא כולן וכולל אותי, כן?) החפצה זה מגעיל ודוחה ובבלוגים של נשלטים זה הדבר שהם הכי רוצים להגיע אליו?
האם רוב הגברים, אם הם לא עברו הטרדה מינית או abuse, מבינים מה זה באמת החפצה?
מה ההקשר ההיסטורי של זה?
מה דעתכם על זה? אני אשמח לשמוע, במיוחד אם אני טועה. רק בבקשה אל תהיו מגעילים לגבי זה.
היו לי מפה כמה ידידים גברים.
הם עשו כן כן בכל פעם שהסברתי להם שלא יקרה כלום ואני פה רק בשביל הבלוגים.
אחרי חודש חודשיים הם ניסו עוד פעם להתחיל איתי... וזה בסדר. זה משהו שקורה וסבבה. הבעיה מתחילה ברגע שהסברתי להם שאני לא מעוניינת הם ניתקו את הקשר לחלוטין.
או שהם עברו גבול שלרוב יש בין ידידים ושלחו לי דיק פיק. אני מאודדד אוהבת דיק פיק... במיוחד כששולחים ללא אישור.
בכל מקרה מאז הפסקתי לדבר עם אנשים מכאן. זה פשוט קורה כל פעם מחדש
אבל לפעמים יש רגעים כמו היום שאני חייבת להזכיר לעצמי את העבר ולהגיד לא גם אם הוא נחמד, גם אם הוא אומר כן כן.
זה מבאס.
אז הבטחתי לכם לפני כמה פוסטים שאני אחקור קצת את הכלוב. אעשה בו את הסקר שלי ואראה את ההבדלים בין הגברים לנשים, שולטים ונשלטים, מבוגרים מול צעירים.
אבל מי אני שאגיע למסקנה? אני משוחדת.
הרבה יותר קל לי לראות את הצד של הנשים מאשר של הגברים. אני חושבת שקלטתי את זה ברגע שראיתי שלא אכפת לי אם נשים בוגדות, אבל ברגע שגברים בוגדים אני נגעלת. למה? כי אני אישה? כי זו פנטזיה מחרמנת ואני יכולה לראות את עצמי במקומן? כי זה נוגע לי בנקודות הכי רגישות שיש לי?
זה לא אומר שגברים פה לא יכולים להיות חארות ומטומטמים. הם כן. מאוד.
זה רק אומר שאני גם כזאת.
חושבת לכתוב במקום על החוויות שלי עם מיזו. על האיבקות התמידית והמחרמנת בנינו, על השליטה בחיי היום יום, על הניסיון לאזן ביניהם לבין אהבה.
חושבת לחזור לזה אחר כך ובינתיים לבטל את המנוי. אני רוצה להתבשל על זה ולחזור לזה יותר חכמה וקצת פחות נובית.
למזלי הרב, זה לא קשור לmizu... למרות שיכול להיות שאני אספר עליו מתישהו. איך אני מכניעה אותו לרגליי ואיך אני רוצה ללמוד עוד על עולם השליטה בגללו.
כמובן, מדובר על משתמש פה בכלוב. אני לא זוכרת את הכינוי שלו וזה גם לא מעניין אותי. הוא כתב לי מלפני חודשים אם אני רוצה לשמוע את הסיפור שלו והבטיח ערים וגבעות. סיפר שזה קשור לאמא שלו. נקרא לו boi.
לרוב אני לא עונה "לא מעוניינת" או "לא תודה". אני מנסה להגיב לכל מי שכותב לי, גם אם זו הודעה קצרה ועניינית. זה פשוט נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות. בזמן האחרון אני פשוט עונה "למה לי?
למה?
למה לתת לך סיכוי?"
עד שהם נכנעים.
לו אפילו לא עניתי. הוא לא נראה לי שווה את זה.
בפעם השנייה ש boi כתב לי, רציתי לראות מה הסיפור הנוראי. התירוץ שלי הוא שעה מאוחרת וטמטום.
boi התחיל לאט עם הסיפור. כותב הודעה הודעה, כל כמה הודעות מפסיק כדאי לראות את התגובה שלי, עד להודעה שבו הוא מגיע לשיא של הסיפור עם האמא. מספר על איך האמא הרגישה, מה היא עשתה, למה.
ברגע הזה הבנתי שיש 2 אפשרויות לסנריו שקורה כאן:
הראשונה היא שזה סיפור אמיתי ומי שכותב מאחורי המקלדת עבר גילוי עריות לא מעובד מספיק, עם אמא דפוקה בשכל. שההתכתבות בנינו הכי כמו trophy של רוצחים סדרטיים: זה מה שגורם לו לחיות את הרגע שוב ושוב.
Hell, גם אם זו פנטזיה שלו וזו הדרך לחיות אותה.. זה יותר טוב, אבל עדיין דיי נורא. הפנטזיה הזו יכולה לרדוף אותו ולהקשות עליו להכיר אנשים פה ובכללי. עובדה שבמקום לכתוב לי כל הודעה אחרת, הוא רצה לספר לי דווקא את זה.
הסנריו השני זה ש boi הוא טרול שפשוט צחק עליי את נשמתו.
בכל מקרה, אני מרגישה כמו מטומטמת. זה באמת היה מטומטם מצידי לענות לו...
אני כותבת את זה
א. בשביל להוציא קצת עצבים על זה. זו הייתה טיוטה שלי הרבה זמן וסוף סוף הרגשתי בנוח להוציא אותה לאור.
ב. שאנשים ידעו ש boi קיים. שלא ירגישו מטומטמים כמוני ולא יתנו לו את הסיפוק.
האם זה הצד הנכון? לא יודעת.
יש מישהי בחיים שלי. היא זונת צומי. הולכת לדייטים עם גברים, מדברת איתם ומנסה להיות הדבר הכי מושך בעולם... עד לנשיקה. פה זה הגבול.
היא מסתכלת להם בעיניים הכי מעוניינות בעולם, עם הצחקוק המטופש שלה, ומגיבה לגבר בדיוק כמו איך שהוא רוצה. ראיתי כבר גברים משלמים עליה ארוחות ומביאים אותה לכל מקום. כי היא ביקשה.
כי היא לא יכולה להישאר לבד.
כי היא צריכה אותם.
היא צריכה את האישור ואת האהבה כי היא לא אוהבת את עצמה.
היא לא תנשק אותם. ברגע שזה יגיע לזוגיות היא תפסיק ותלך לאחד אחר.
אבל אלוהים היא כל כך טובה באומנות הפיתוי.
אני לא יודעת איך היא עושה את זה. אני גם צריכה את הצומת לב אבל שומרת את זה בעיקר לחברים הטובים. בעקבותיה החלטתי לנסות להפסיק עם זה לחלוטין.
קנאה וגועל
הערצה ולגלוג
היא באמת טובה באומנות הפיתוי
