|
|
|
כן כן,
גם הזקן התימני העבדקן שקבע לו משכן מתחת גשר בין שכונת רמות להר חוצבים. כמה קרשים בסדר אקראי ויריעת נילון מתוחה, כסא שידע ימים טובים יותר וספר תהילים קרוע שבידיו. גם הם ארעיים.
רק שאנו מדמיינים שאנו שוכנים קבע..
השאלה היא לא אם אנחנו ארעיים או לא, אלא מה הספקנו לרשום לזכותנו בזמן הקצוב שלנו.
רציתי לצלמותו. אשמח אם מישהו יעשה זאת!
כשהייתי ילד התגוררתי בצמוד לקיבוץ, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ. חג השבועות היה נחוג שם בהדר ובחרדת קודש. מטקס הבכורים ועד תנובת החלב. לי כילד זכור פירות וירקות ומוצרי הגבינה והחלב.
אחר כך עברנו דירה ואז חג השבועות הפך להיות חג של השפרצות מים. מים בששון, מים לכל עבר ורצוי על אנשים מכובדים...
ואת, את מספרת לי שהיום זה משודרג לחג הביצים והמים. את מספרת לי את ה"שבועות" שלך בצחוק מתגלגל. אני מספר לך את שלי ואת מתגלגלת. כולך אושר ושמחה ואור גדול.
ורק כשאת נזכרת שכעת יומיים לא נתראה, הופך קולך עצוב. קול של בכי וגעגוע. קול של כאב פרידה. פרידה ליומיים.
נסיכה שלי, את אוהבת לשאול אותי כמה אני אוה, אותך. שאלה לא הגיונית שהרי בכל רגע שעובר אהבתנו רק מתחזקת.
אז הנה יומיים שלמים שאת תהיי במצב סטנדביי, צוברת געגוע מתוק ומחכה לצאת החג. ביומיים הללו אני שם אחשוב ואתגעגע אלייך. ובאיזה שהוא מקום המחשבות הנודדות שלנו תפגשנה למחול אהבה מטריף.
שבת שלום וחג שמח.
אוהב אותך בלי גבול.
אהובתי, את הנשלטת האהובה שלי. אני כל כך אוהב אותך שאין לי מילים לתאר.
אני יודע ששום כח שבעולם לא יוכל לנו כי האהבה שלנו חזקה מהכל.
את יודעת שאת גורמת לי להוציא דברים שלא ידעתי שאוציאם? רגשות עמוקים ונימים דקים של עצב.. אם כי לרוב זה עוצמות חזקות של שמחה ואושר.
נדמה לי, שאת תשארי שלי לעולם.
זה אפשרי??
להעביר יום שלם יחד מהיקיצה ועד השכיבה, ולהרגיש כאילו לא דברנו כמעט בכלל - זו אהבה.
לקנות רהיטים והמוכרת אומרת אתה בכלל לא כאן ולא אתנו, אתה מנותק לגמרי - זו אהבה.
להרגיש שהכל היה קצר מדי ומעט מדי למרות שעבר יום שלם - זו אהבה.
לחוש את העינים הננעצות בה ולפרגן - זו אהבה.
לומר משפטים מטופשים בנימה מטופשת ולהרגיש חכם - זו אהבה.
לחייך כך סתם בלי סיבה -זו אהבה.
אני חושב שאני מאוהב כמו נער צעיר..
תינוקת יפה שלי אני אוהב אותך!
יש משפחות מיוסרות בכאב האבדן, או שממתינות בציפיה מורטת עצבים לשמוע עדכון על מצב יקיריהן. אבל בל נטעה ובל נשלה את עצמנו,,,
הכאב הזה רובץ לפתח מנהיגהם ולפיתחן.
הערבים אוחזים במסורת החרב והכח. הם סוגדים לכח מאות בשנים. מנהיגיהם מכירים בכח כערך עליון, והכח שלהם הוא החרב והמוות.
והוא, הצבור השקט והמיוסר, של הערבים, זה הנותן למנהיגיהם את הכח הזה. הציבור שחושש להרים ראש. זה אותו ציבור ערבי שנותן לכוחניים קולניים וקיצונים שבהם, להבחר לכנסת ישראל ובהכרח מביא עלינו את הקיטוב.
אז קל לי לרחם עליהם אך קשה חי לסלוח להם למרות הכל.
ומבקש מכם להקדים כי משהו השתבש, עד כמה הייתם מתאמצים בשבילו?
בעולם הרוחני העשיר של העם היהודי קיים המושג ירידה לצורך עליה.
כן כן סוטים שלי, אני יודע להיכן הראש הכחול שלכם לוקח את זה, אבל לא, אין בכוונתי לזרום אתכם בקטע של מחולות סקס למיניהם.
ירידה לצורך עליה, הינו ביטוי למצב שבו אנו בנפילה רק כדי להתרומם ממנה למעלה גבוהה יותר מזו שהיינו בה קודם הנפילה.
תבנית חיי בנוייה מנפילה לצורך עלייה. איי אל תבנו עלי בקטע של רחמים כי העליות שלי הן ממש מתנשאות. אני שמח להביט שוב במרומיי העלייה עליכם שמה למטה, ולנשום אוויר פסגות נקי :)
ואת שמתנשאת איתי מכח הזוגיות הכפויה עליך, 😄 אשתדל מאד בירידות לעצום את עיניך שלא תבהלי. את מרימה אותי לפסגות גבוהות יותר ונותנת לי את הכח להשאר שם עוד ועוד...
נלה שלי! אנשים רוצים להתחלף איתי. הם שולחים לך הודעות אדומות ובראשיהם הכחולים מנסים את האחד הזה שבנינו, תביני אותם. הם בני תמותה פשוטים. הם לא באמת יכולים להבין את מה שמתחולל פה לעיניהם.
אוהב אותך מאד!
נ.ב. יש לי תמונה של אוויר פסגות שהייתי צריך לשים פה!
עוטפות ולא מניחות לי.
הודעה תמימה שנשלחת, להגיב או לא.. את ההחלטות אקבל לבדי, וגם אתמודד לבדי עם ההשלכות.
לבטים.
ואת. את שנכנסת לחיי ועשית בהם כבשלך. את אושר!
ירושלים.
עבר הווה ועתיד ששזורים יחד בהוויתה של אומתנו ובכמה אותיות.
אלו שקטנו מלהבין את חוסנו הרוחני של העם הזה, ושאינם מבינים את מהות כוחנו, מוכנים להקריב את ירושלים על מזבח תאוותיהם.
היום נחווה הסטוריה כאשר עמים רבים יתגודדו יחדיו לאמירה אחת - ירושלים שייכת לעם היהודי. מילים שלצערי קשה למעטים מבני עמנו לבטאם. תנחומי היחידים הם, שהם הולכים ומתמעטים.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
הייתי ספק בחור ספק נער כשכל זה התחיל...
לפתע גיליתי את המנהרות החשוכות הללו שללא הודעה מוקדמת הייתי נשאב אל תוכן. ואז הייתי מתבודד. מסתגר אל תוך עצמי במרתף עזוב סמוך למקום מגורי, או יורד לנחל דוד ומטפס לאתר הארכיאולוגי שמעליו וליד מעין שולמית שם. יושב עם קלטת של שלמה ארצי, בירה ודפים לציור.
לעתים הייתי מצייר יפה (נחתום המעיד על עיסתו), לעתים בהיתי שעות בדף וחא עושה כלום, אך זו היתה הפוזה. לאחר שעות, לפעמים רק בבוקר שלמחרת, מגיח שוב אל העולם לאט ובזהירות.
גדלתי ולמדתי לשרוד, אך הימים הללו בהם אני חש את הנפילות, הם עדין אוחזים בי. ימים שאני לא מובן אפילו לעצמי. שורד אותם וממשיך הלאה.
ילדה יפה שלי, גם בימים אלו את זו שנותנת לי את הכח. את מחזיקה אותי אפילו שאין לך מושג. את כל כך יקרה לי שאין לי אפילו איך לתאר.
החינניות שלך, הצחוק שלך, הנתינה האין סופית. אולי לא אמרתי לך מספיק עד כמה אוהב אותך. אז הנה עוד פעם אחת.
אני אוהב אותך תינוקת שלי!!
שתהחה לך שבת שלמה ומבורכת!
