ועכשיו, אחרי משמרת לילה מתישה, ומשמרת בוקר במשרד. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה ללכת לישון.
ומה שהולך לקרות יהיה נסיעה לרעננה באמצע החיים (בטח אתעלף באוטובוס כמו בזמנים הטובים של פעם)
וגיוס מיטב ההומור והאמפטיה, מחשבות חיובית כדי לנסוך בחבר הנפש שלי. אבא.
העיקר שיהיה טוב. באמת.
כי שום דבר אחר לא באמת חשוב. לא הזוגיות, לא הג'נדר בלנדר. לא כל החרטא הזה. קשיים בעבודה בלימודים.
זה הכל קטן קטן קטן כל כך פיצפון לעומת הדבר שהוא הכי חשוב כרגע וזה:
:אבא, תרגיש יותר טוב ותשלח קארמה לעין שלך שתתאחה כבר. צ'יזס.
ודווקא אמא שלי יצאה בנאדם מכל הסיפור. הייתי צריכה להתקשר אליה כדי לתאם פגישה למחר והייתי כל כך נסערת ששיתפתי אותה בזה שהוא בבית חולים. והיא ממש היתה בנאדם והרגיעה אותי. ואמרה לי שיהיה בסדר. בחיי, ימות המשיח הגיעו.
עכשיו ביי שלום. מחר מחרתים וביום שאחרי אני עושה משמרות לילה עד תצא נשמתי. אולי אני אסיים ללמוד למבחן בית בעקבות כל השמח הזה.
לפני 19 שנים. 3 באוגוסט 2005 בשעה 11:22
