עד עכשיו היה לי נוח לחשוב שכל מי שקורא אותי פה (לאט לאט אני מבינה שיש כאלה יצורים)
מגיע מפה. מה שאומר קומץ של אנשים שבאמת מכירים אותי במציאות והרבה מאוד אנשים זרים.
תחושה טיפשית ולא חכמה של אנונימיות.
זה בגלל שאני שוכחת שאני מפיצה את הבלוג של לכל עבר או אולי מניחה אוטומטית שמי שקיבל לינק לא יטרח לקרוא. כי הבלוג, הבדס"מ זה מפלט שלי בזמן האחרון, תהליך מחשבתי מזכך נפש שלוקח אותי למקומות נחבאים ומקנה לי שלווה (וזאת מבלי שאפילו נהייתי בפועל בדסמית עדיין... טוב נו) אז אני חולקת את זה עם אנשים.
ואז אני מגלה שקוראים אותי ממש.
ולפעמים זה לא טוב.
בכל מקרה כנראה מיסוך לא מוצלח שלי, אצבע קלה על המקלדת, מחקתי פוסט שלא היה אמור להיות כתוב כאן.
כי כנראה שהוא לא אמור להיות כתוב כלל.
ואני ממש מפגרת.
איפשהו בתוך כל הבילבולי שכל אוננות ורבלית שלי, הנחתי, שלאף אחד לא באמת איכפת ושזה רק מילים.
כל יום לומדים משו חדש.
כנראה שכן קוראים אותי, וכנראה שכן יש השלכות למילים שלי, עכשיו השאלה היא רק איזה השלכות ואיך אני הולכת להשתמש במילים האלה, כדי לעשות איתם טוב. נגיד דיונים חוצי גבולות על אוננות, פנטזיות ועוד כל מיני ירקות. בנאלי. או דיונים על זיונים שלא היו ולא יהיו. או התבחבשות שכזו בתוך עצמי בלבד. (למרות שחשבתי שזה מה שאני עושה עד עכשיו, נו שוין).
במובן מסויים אני מניחה שאני מתאבלת על העובדה שאני לא יכולה לכתוב את כל העולה על רוחי. כי במובן מסויים זה לא לגיטימי, כי אני לא כותבת רק לעצמי ובכל זאת בלוג זו סוג של במה פוליטית עם נגישות סביבתית שהיא כבר לא כל כך מוגנת. וכשאני פורצת אותה, כנראה שהיא נותרת פרוצה.
סילי דפלואו. כל כך הרבה יש עוד מה ללמוד.
נו שוין.
לא הולכת למועדון ההומואים היום. אחותי הגדולה העירה אותי ואני הולכת ללמוד כל הלילה. הוא שנאמר- לקיחת אחריות על חיי. איזה כיף זה תירוצים טובים נורא כדי שלא יהיו לך חיים, כשאתה לא רוצה כאלה. עכשיו לרוץ לעשות קניות בסופר.
1 שישיית רד בול בבקשה. זה סם הלימודים האולטימטיבי.
לפני 19 שנים. 8 באוגוסט 2005 בשעה 18:45
