לא כתבתי בבלוג כבר שלושה ימים, הישג.
יש כמה דברים שנורא משמחים אותי בחיים.
אחד מהם הוא שתיקנתי את הפלוגר שלי. עשיתי שפצור עם פלסטלינה אפוקסי. זהו. הוא מוכן. רק צריך לכסות את הידית מחדש בעור. אבל ברמת העיקרון, אפשר לחזור ולהכות כריות. 😄 שמח.
הדבר השני הוא שאני מוצאת את עצמי בחנויות כלי בניין כבר כמה ימים ברציפות. חנויות כלי בניין זה הסטיה שלי (אחת מני רבות, בכל אופן). כבר כמה שבועות שאני מבטיחה לשותפה שלי לתקן לה את התריסים במרפסת. פאקינג שלושה מנגנונים החלפתי אתמול. אבל העיקר שעכשיו היא יכולה לשבת במרפסת ולהיות מאושרת מהבריזה. לעשן את הסיגריות שלה במרפסת.. בלי שאני ארגיש.
הדבר השלישי הוא שיש לי אופניים "חדשות". שהביא לי בנט (תודה בנט- חיכית שהפוסט הזה יגיע, נכון?) הן נראות כמו הצרות שלי כי הן בנות שש עשרה. אבל שפצרתי אותן מכל הכיוונים, החלפתי מערכת הילוכים, פדלים, כידון, מעצורי יד, קסטת הילוכים, גלגל אחורי. אני הולכת להחליף מעביר הילוכים, ואז חברים וחברות- אני אתחיל להתאמן ברכיבת כביש. בינתיים אני סתם טסה במטוס הזה. אני חושבת שנקרא לו צ'יקיטה. למרות שאופנים לא נועדו שיהיה להם שם של נקבות.
_____________________________________________________
אני תוהה לעצמי מה בדיוק אנחנו רוצים מהתחלות חדשות, מהכרות חדשה עם בנאדם. סקרנות הדדית אני מניחה. תמיד יש את החשש הזה או את אי הידיעה מה האדם השני רוצה.
אני תמיד עושה הנמכת ציפיות. תמיד תמיד תמיד. זה נורא מצחיק. בדרך כלל.
מה אנחנו מביאים במפגש ראשון עם אדם? הכרטיס שלנו. מה הוא אומר בעצם? אני דפלואו עשיתי ככה וככה אני עושה ככה וככה ואעשה ככה וככה. איכשהו כשרוצים מישו, הרצון הזה להלהיב אותו מחיי היום יום שלנו, שלרוב הם די בנאליים ויום-יומיים, זה תמיד יוצא לי מאולץ מדי ומעושה. כנ"ל לגבי העבר שלנו, בין אם אנחנו גאים במה שעשינו בעבר ובין אם לאו.
ודווקא כיף לי נורא בחיי היום יום שלי.
טכנית אפשר להגיד שאני עובדת בתעשיית הקולנוע. אני מופיע פעם בשבוע בפאב הקטן וההומו-לסבי שלי. אני מגלה את הזהות הסאדו-מזוכיסטית שלי. מה רע.
שונאת להיות סינגל. בחיי. שונאת את זה. כל המגניבUת שלי נעלמת. 😄
טוב נו. זה בגלל שאני חננה בפועל.
תקציר: תיקנתי פלוגר. תיקנתי תריסים. תיקנתי אופניים. מטוס. תודה לבנט. שונאת להיות סינגל.
לפני 19 שנים. 23 בספטמבר 2005 בשעה 18:49
