היורדים- נפולת של נמושות

יש אמרה בסלנג אמריקאי שאומרת "To pop one's Cherry"
או בעברית, לבתק את קרום הבתולין של הבתולה.

אפשר להגיד שזה מה שקרה היום. הרבה שיחות היו לי עם הרבה אנשים מאוד אוהבים ומאוד דואגים. וכרגיל, הילדה המתבגרת שמה קצוץ. אבל הקשבתי. שמתי את אשת לפידות ואת טאבי שומרים, בגלל שהם קרובים אבל לא קרובים מדי. וביקשתי משלוש חברות נורא טובות שיבואו לשמור עלי.

לא שלא בטחתי, להיפך. בטחתי לחלוטין. אבל שיהיה. לכל צרה שלא תבוא.

"למה במועדון? למה לא לנסות קודם בבית, מאיפה לך לדעת מה יהיה?"
"זו טעות, ולדעתי את מאוד תצטערי".

אולי.

אבל אני עקשנית.

מוזר שמי שהעניקה לי את הסשן היתה SHEKET ואולי דווקא הולם. הייתי מאוד שקטה. בטוחה לחלוטין בידיים שלה שהונחו בין השאר בידי מאסטר ערן. הרגיש לי בטוח. זו מילת המפתח.

הרגשתי עטופה בהמון אנשים שאוהבים.

אני לא יודעת כמה הכנה שקט שלי עברה כדי להכאיב לחברת הילדות שלה, אבל מוזר היה לי כמה שצחקנו תוך כדי, כמה שניסיתי אני לומר לה שאני בסדר, שלא תדאג. שיש מילת אמצע ו(ואפילו השתמשתי בה באיזה שלב) ושיש מילת ביטחון. הסשן התחיל, אני מוכנה ולא מוכנה לקראת העומד לבוא.
פנים אל הקיר. אין אף אחד בחלל של המועדון. רק אני, שומרי האמיצים, הבלחה אל החברות, שקט ומאסטר ערן.
לא היה שום דבר יוצא דופן בסשן שלנו, לא פרצנו גבולות או הרחקנו לכת. הכל בצעדים מדודים ושקולים.

לנשום, לא לשכוח לנשום.

אחרי הספנקים, וההצלפות, המשכתי להזכיר לעצמי את זה.

ואז הגיע החלק שהכי פחדתי ממנו, המצבטים. ניסיתי להכין את עצמי נפשית לזה. ושקט דאגה להיות בקשר עין, כל הזמן. כל הזמן איתי. מנשקת, מלטפת. שם בשבילי אם צריך. והייתי צריכה. היא הורתה לי לספור בקול רם. בכל פעם שהגעתי לשלוש השרשרת של המצבטים נפלה. ואז מאסטר ערן חיבר את השוט ומתישהו זה היה יותר מדי וביקשתי שנאט את הקצב. "מפרש.. מפרש.. מפרש.." אמרתי לה חלושות. "שקט, אני לא יכולה יותר" רק כדי לגלות שכמעט סיימנו.

ובאותו השלב, קצת אחרי מתיחת הגבול שלי עם המצבטים, הרגליים שלי כשלו, והנשמה שלי ניתקה מהגוף, עזבה אותו והייתי בשמיים.

אומרים שהביטוי "הייתי בשמיים" הוא מעין בדיחה של מסוממים, אבל באמת. באמת שהרגיש לי כאילו שאני לא נמצאת במועדון, כאילו שאני נמצאת על גבי ענן בשמיים, אפילו הרגשתי את הרוח העדינה נושבת לי על הפנים. אני לא זוכרת כל כך מה קרה עוד, אבל הרגיש לי כאילו משהו אחר קורה. אני לא באמת במועדון, אני לא באמת קשורה לקרוס. אני לא באמת כואבת. ואז כאילו שמישהו שלק אותי בחזרה, והייתי על הרצפה. בהכרה מלאה, מנסה לא לצעוק כשמסירים את האטבים, ואז את המצבטים.

אה.

אז זה סאב-ספייס.

טוב לדעת.




לא יודעת למה הרגיש לי שאני צריכה לבקש סליחה מחברותי הקרובות. למרות שדנדי מתווכחת איתי שזה בסדר גמור. אבל הרגיש לי כאילו שאני לא באמת הבנתי מה זה מצריך מהן לצפות בזה. ועל זה אני מרגישה שאני צריכה להתנצל.




תודה לכל מי שהיה שם, ועטף ועירסל וחיבק. תודה שקט, ותודה למאסטר ערן על היד המכוונת..

לילה רגוע יעבור על כוחותינו. בהחלט.