היורדים- נפולת של נמושות

כל אחד מאיתנו, שוכני הכלוב, עובר את הסרט שלו

אני חיה בסרט סטודנטים דל תקציב.

עם פסקול שחבר טוב מהאקדמיה עשה, וצלם לא משו, אבל במאי גאון. טוב נו. הבמאי מוכשר אבל לא גאון.
חשבתם פעם על איך החיים שלנו נראים לוונילי שמביט מהצד? אני מנסה לחשוב מה השתנה מאז שנכנסתי לכלוב והתחלתי לאונן וורבלית על בסיס יומי, ועוד בפומבי.. לפני 4 חודשים כבר. אפילו התעסקות בכאב זה משהו שלא נתפס בעיני רבים, אבל נורא הגיוני לי. לדעתי וונילים הם צבועים, אחרי הכל בעולם יש חלוקת כוחות ודומיננטיות טבעית, בדסמ פשוט תוחם את זה למונחים יותר קריאים, שם את הקלפים על השולחן. ואני מתיימרת להיות אחת כזו ששמה את הקלפים על השולחן תמיד.

אז איך זה שהגעתי רק עכשיו ? ? ?




אבל כל הפוסט הזה היה בכלל אמור להיות מחווה לקול הקטן ולקול הגדול.



בעברי, התאהבתי בסטרייטית.
טוב, זה כבר שקר גס.

בעברי התאהבתי בסטרייטיות.
אני מתאהבת בסטרייטיות סדרתית.
אחת מהן, המשמעותית מהן, שלא מוכנה לקרוא את הבלוג שלי, ובצדק, היא זו שיצרה את הקול הקטן והקול הגדול.

לא. לא סכיזופרניה, אלא- סיפור.

אז אני ושלומית (שם בדוי) הכרנו כשעבדתי בוופליה של בבט בירושלים. ואיכשהו יצא שהתאהבתי בה. קורה. התחלנו לבלות זמן ביחד. היא לא באמת רצתה אותי, אני לא הצלחתי להפסיק לרצות אותה. [בפסקול כרגע יש דיסק של מזי כהן- מעברים. בבקשה לשים ("כמו מסטיק ישן, שאיבד את הטעם... שלעסתי אלף פעם") דל תקציב אמרנו, לא?] באותה תקופה, נוצר אפקט היו-יו שבוודאי מוכר לרבים מכם של: רוצה-קרוב רוצה-רחוק. אני העזתי הרבה יותר ממה שאני מעיזה כיום, והיא היתה מסננת אותי ועונה מסננת ועונה. ממש כמו המונולוג של מתי כספי- מכבסתתת / תולה. מכבסתתתת / תולה. אחרי חודש היינו ביחד במיטה. אחרי 4 חודשים היא הודתה בזה שהיא אוהבת אותי, אני על הרצפה של המעונות כי היא אמרה לי לשבת וגם כי לא האמנתי. היינו ביחד שנה וחצי במהלכה נפרדנו איזה שלוש פעמים בערך. הפעם האחרונה היתה הסופית. אוטוטו שלומית חוזרת מחו"ל. אין לי מושג מה מידת השוק שהיא תחטוף כשתגלה בדיוק כמה השתניתי, וכמה נשארתי אותו הדבר. תוך כדי ההתאהבות שלי בה, במהלך המכבסתתתת / תולה (מסננת / עונה) תמיד היה את הקול הגדול שאמר שהיא לא באמת מאוהבת בי, ולעומתו היה את הקול הקטן שאמר כל הזמן שדווקא כן. הקול הגדול אמר ש"ככה וככה בעצם אומר שאין דברים בגו" והקול הקטן היה מתריס כנגדו ואומר כל הזמן, חכי תראי. חכי תראי מה יהיה פה.





הקול הקטן שלי תמיד צודק.






אני תוהה אם את קוראת את הבלוג הזה. כן את. הקול הקטן אומר שגם את מסוקרנת. הקול הגדול אומר שאין סיכוי. אבל אני משתדלת להקשיב לקול הקטן. הוא תמיד צופן לי הפתעות.


יא. כמה שאני אישה לפעמים, זה לא יאומן. ג'יזס.