היורדים- נפולת של נמושות

אני ילדה טובה ירושלים.
אני חיה בעיר הזו,
נושמת את הפיח שאוטובוסים שנוסעים בשייח ג'ראח פולטים עלי,
הגשם יורד עלי כמו ביתר שאת.
ולא באמת בא לי לצאת מהבית,
אבל אני יוצאת בכל זאת.
יש מישהי שיצא לי לעבור לידה כבר פעמיים,
והיום עברתי לידה בדרך לחנות לציוד משרדי,
ואמרתי לעצמי, שאם היא תהיה בתחנה כשאצא,
אני אגיד לה שלום.
היא נראתה קצת כמו ילדה. ונורא רציתי לדעת אם היא לא.
היא החזיקה פגוש מכופף, עם כדורגל מפונצ'ר תקוע בצד אחד וכפפה של פועלים, תחובה בצד אחר.
אומנות.
היא לומדת בבצלאל, והנהג אוטובוס לא הרשה לה לעלות עם הפרזנטציה שלה לאוטובוס.

"טוב נו", אמרתי, "אולי הנהג הבא ייתן לך לעלות". חייכתי והמשכתי לרכב למשרד, חושבת לעצמי, שאם היא בצלאלניקית, אני בטוח אראה אותה שוב...


כל השנה א' האלה. בחיי. ממרום גילי הפעוט, אני מרגישה את הפז"ם מפעפע בוורידים. יש רוגע מסויים בשנה ג'.
אתה לא ממהר לשום מקום, אתה יודע שהכל יהיה בסדר. כי גם אם נלמד את שנה ד', עדיין, בסוף נגיע.

לפעמים אני נהנית מזה שאני כל כך קטנה. זה מרגיע. המירוץ פחות ממכר. אין שום מקום למהר אליו כי גם ככה נגיע לפני הזמן. זה כיף אמיתי. בחיי.

נ.ב. בלי כל קשר, היום דיברתי עם נמש. נורא כיף לדעת שאתה יכול לעודד אנשים, אפילו מתוך המסך.
__________________________________
תקציר: ילדה טובה ירושלים. גשם בעיתו כמה עצב בא איתו, בצלאלניקית ונהג אוטובוס אחד שעשה כי טוב. נמש- רק טוב. שיהיה. ושיהיה כבר הטוב הזה!!